אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב

  אני אתחיל מהסוף: אני, אשתי ושלושה ילדים, בית בבעלותנו (עם הבנק כשותף מרכזי) ברמת הגולן מושכר, שוכרים בית בגליל העליון. הפריפריה נמצאת אצלי כל יום קבוע, היא לא אומרת הרבה, לא הצליחה לגייס לוביסטים עדיין, אבל נעה בכיוון הנכון.

 

  על פניו, הכל בסדר, הילדים בגן, אני עובד, אשתי עובדת, יש לנו שתי מכוניות, בית, נחל זורם בשכונה, קפיצה קטנה מכל אתרי הנופש בצפון – אידיליה מושלמת! מי רוצה גם? שיקפוץ לביקור, באמת – בלי ציניות.

 

  הסיפור שלנו, כמו של עוד הרבה זוגות, התחיל בדירה קטנה בהוד השרון בבניין ישן בן 50 שנה, דירה טובה, משופצת, 3 חדרים והשכירות? ימי הדולר העליזים: 580 דולר צמוד כמובן. אז מה קרה לנו? איך מגיעים משם לכאן? פשוט מאוד – כמו שנהוג לומר "החיים קרו לנו".

 

  אז הנה: אנחנו זוג צעיר, עדיין לא נשוי, אשתי לעתיד עדיין לומדת ואני עובד עשר דקות נסיעה מהבית. אז אנחנו מתחתנים, מביאים ילד וכאן כדור השלג מתחיל: טלפון מבעלי הדירה. הם לא רוצים לחדש את החוזה, הם רוצים למכור, שואלים אפילו אם אנחנו מעוניינים לקנות. כמה? 155 אלף דולר לדירת 3 חדרים משופצת באיזור באמת הכי מבוקש בהוד השרון, עם אפשרות לפינוי בינוי בעתיד הקרוב. עשינו חישוב, קראנו "אבא עשיר, אבא עני" ואמרנו "לא תודה – מחיר כזה בשביל 3 חדרים בבניין ישן? נפלנו על השכל? משכנתא זה לא בשבילנו."

 

  יוצאים שוב לשוק השכירויות אחרי שנתיים של שקט והשוק השתנה ללא היכר. בודקים מודעות עושים רשימה ובערב מתקשרים. "לא רלוונטי" ל-90% מהמודעות. "מה? אבל פרסמתם רק היום." ככה זה כשיש עודף ביקוש... טוב, אנחנו עדיין בשנת 2007, עוד יהיה גרוע יותר. אז בהוד השרון לא מצאנו, חיפשנו שיהיה קרוב לאוניברסיטה ולעבודה שלי, משהו מעבר לכביש אבל לא הוד השרון – יצא פתח תקוה: דירה כמעט חדשה, יותר מרווחת, מרכז העיר, עם מעלית ובאותו מחיר כמו הוד השרון. "הנה," אמרתי לאשתי, "במחיר הזה אפשר לקבל דירה טובה ולא איזה משהו מצ'וקמק כמו שהיה לנו עד עכשיו." והנה קיצור הדברים שקרו תוך חצי שנה: מול חלון חדר השינה של הילד מורידים בניין רב קומות ומתחילים לבנות אחר תחתיו (בשלב הזה אנחנו מבינים שנפלנו בפח), אנחנו מחפשים פתרון דיור חלופי – אין! אני מתפטר מהעבודה ופותח משרד עצמאי, מחליטים שלגיאוגרפיה אין משמעות עכשיו, נמאס מהעיר, הרעש, הפקקים ומחליטים להצפין, נתחיל בקטן – עמק יזרעאל (כביש 6 מגיע עד ואדי ערה כבר – זה ממש מרכז), וילה, מושב, אוויר – איכות חיים. המחיר? כמו הדירה הראשונה בהוד השרון. איך מצאנו? מודעה בלוח מודעות של המושב – הם לא שמעו על פרסום באינטרנט עדיין למזלנו, בכל מקרה בעל הדירה חשב להשכיר למישהו מהאזור ומאוד הופתע שזוג מאזור המרכז טורח לבדוק לוח מודעות בתוך המושב עצמו.

 

  הבית נחמד בהתחלה, אבל חיים במושב ובבית שנבנה לפני 40 שנה וכולו מלא חורים, ענק עלינו, חם בקיץ וקפוא בחורף – זה לא בשבילנו, צריך למצוא מקום אחר. עמק יזרעאל מקום נחמד, נחפש כאן באיזור. נמצא אפילו משהו קטן יותר – בסך הכל יש לנו ילד אחד גם 3 חדרים 80 מ"ר יספיק לנו לעומת ה-160 עם 4 חדרים שיש לנו עכשיו, יש מלא קיבוצים ומושבים בסביבה בטח נמצא משהו. הנה אנחנו שוב בחיפושים. לא להאמין: קצב החיים של איזור המרכז הגיע גם לכאן. עומס תנועה כל בוקר בכניסה לעפולה(!) ומחירי דיור שרק הולכים ועולים ובנוסף ההיצע לא בדיוק גדול, יש אפילו, במקומות מבוקשים, כך שמענו, רשימות המתנה. כן – בעמק יזרעאל. הציעו לנו דירה לזוגות צעירים, ממש חדשה, קרוואן כזה, 90 מטר עם יציאה פרטית לתוך הרפת ושכנים תאילנדים ממש נחמדים... כל זה רק 2500 ש"ח. בקיבוץ אחר הציעו לנו 50 מ"ר, 3 חדרים בבניין קיבוצי ישן מרחק יריקה מהמפעל הקיבוצי שעובד 3 משמרות. אנחנו יושבים ורואים איך מחירי השכירות, גם הקיבוציים, הולכים ועולים מחודש לחודש עד שאני אומר לאשתי – "זהו, אנחנו חייבים לקנות – אם לא עכשיו אנחנו בחיים לא נצליח וההחזר על משכנתא יהיה נמוך בהרבה משכירות."

 

  הזמן: כבר סוף 2008. שוב מסע חיפושים, אבל הפעם לקניה, מספיק עם השכירויות. אשתי עכשיו בתחילת הריון שני והלידה, החלטנו, תהיה כבר אחרי שיהיה לנו בית משלנו. חרשנו את איזור הצפון ממערב למזרח וחזרה ובסוף הגענו לרמת הגולן: וילה 5 חדרים על חצי דונם ב-750 אלף ש"ח. אנחנו מספיקים בקושי: הבנק נותן לנו משכנתא לאחר תרגילים חשבונאיים על העסק שלי, עזרה לא מבוטלת מההורים של אשתי ועוד תעלולים פיננסיים משונים. הגענו ברגע האחרון: אשתי בחודש תשיעי ומחירי הדיור כבר מתחילים לטפס. חצי שנה מאוחר יותר היינו משלמים על אותו דבר עוד 50 אלף ש"ח לפחות וגם זה לא בטוח.

 

  החזרי המשכנתא אמנם יחסית נמוכים, רק 2700 ש"ח לחודש, אבל העסק שלי לא מתרומם ואני נאלץ לסגור, עם חובות (למזלי רק לבנק). אני משיג משרה קרוב לבית, עם משכורת קבועה פלוס רכב ונראה שהנה, סוף-סוף אנחנו מתחילים להסתדר. הזכרתי שתי מכוניות? זה לא מותרות כאן – זה הכרח! אז מהרכב הפרטי המקרטע לא נפטרנו, תשלומים למעון לילד עדיין לא מסובסדים, כאן אין ועד בית אבל יש מיסי יישוב, ארנונה לא נמוכה בכלל, מחירי החשמל עולים, מחירי המים גם (אז מייבשים חלק מהגינה), מחירי המזון יקרים יותר (בטח במכולת וגם בסופר האזורי), צריך רכב בכדי לעשות קניות וסידורים כי תחבורה ציבורית אין כאן, אשתי בבית עם התינוקת שנולדה, מחירי הדלק עולים, והמשכורת שלי בינתיים לא עולה – גם החברה שבה אני עובד לא בדיוק מתרוממת.

 

  בינתיים, לכאורה בלי שאנחנו שמים לב, ההורים משני הצדדים עוזרים לכסות גירעונות עד כמה שניתן (כן, גם אנחנו מאלו שמקבלים עזרה מההורים אחרי גיל 30) אבל אנחנו עדיין בגירעון שרק הולך וגדל. מבחינת החינוך לא בדקנו מספיק לעומק ואנחנו תקועים עם מה שיש – אין היצע בתחום הזה. יש גן אחד, יש מעון אחד, כולם הולכים – אין יוצאים מהכלל.

 

  אז עכשיו הילד הגדול כבר בן 4, הקטנה בת שנתיים ומתחילים לחשוב לטווח רחוק. אנחנו צריכים שינוי שוב, בתחום החינוך ובעיקר בתחום ההכנסות. אשתי פותחת עסק עצמאי שממנו לא נראה שתבוא הישועה בטווח הקצר, אך מאפשר לה להיות עם הילדים, כך שבפועל חוסך בעלויות מעון, עוזרת, ביביסיטר וכו'... אני מתחיל לבדוק אפשרויות אחרות, גם מעבר תפקיד בחברה אולי וגם עבודה חדשה לגמרי. בסוף אני מוצא משהו – בגליל העליון – אין יותר רחוק מזה. החברים שלי צוחקים ואומרים שפעם הבאה יבקשו ויזה מנסראללה לבוא לבקר אותי. הם כנראה יותר מוצלחים ממני – נשארו באיזור המרכז למרות כל הקשיים. בינתיים אנחנו חיים על קצת עזרה מההורים והלוואות מהבנק, בנוסף למשכנתא, אותן הן דואגים לשווק די באגרסיביות, "אתה יודע שאתה זכאי לקבל אשראי ישיר של 150 אלף ש"ח?" אומרת הפקידה בבנק, "מה אני אעשה עם זה? אחזיר לכם כל חודש 5000 ש"ח? מאיפה אני אביא את זה?" ובכל זאת, אין ברירה, צריך לשמור על מסגרת האשראי שגם היא כבר נוצלה עד תום, אז לוקחים גם את זה מדי פעם.

 

  עוברת עוד שנה ואשתי שוב בהריון. גם זה, אם לא יהיה עכשיו לא יהיה בכלל, אנחנו יודעים. אין לנו יותר הוצאות כתוצאה מכך, לא משהו משמעותי בכל אופן, כך שעדיין נושא החינוך העתידי של הילדים מעסיק אותנו. אנחנו בודקים ומגיעים למסקנה שמה שמצאתי בגליל העליון יהווה שיפור של יותר מ-30% בנטו שלי ועם הטבת המס שנקבל אם נעבור צפונה יותר אנחנו נסתדר. בכל זאת – חישוב תזרימי מראה שאנחנו עדיין בגירעון אם אנחנו ממשיכים לשלם לבנק על האשראי הישיר שניתן לנו. אז אנחנו יצירתיים ויוצרים שוב את משבר הסאב פריים כאן אצלנו – מסתבר לנו שאנחנו לא היחידים: אנחנו ממחזרים את המשכנתא בכדי לסגור את החובות. מה זה למחזר? מגדילים את ההלוואה, פורסים ל-25 שנה, מכסים את ההלוואות קצרות המועד עם הריבית הגבוהה וכל זה על סמך הערכת שמאי שהבית שלנו שווה עכשיו לא 750 אלף ש"ח אלא 1.2 מיליון. כל זה תוך 4 שנים.

 

  אנחנו הולכים על זה.

 

  משכירים את הבית ושוכרים אחד אחר בגליל העליון. נשמע פשוט לא? אז קודם עשינו סקר מקיף, בחרנו גן ובית ספר לילד הגדול (שנה הבאה כיתה א') ונכנסו בדלת האחורית ליישוב שרצינו עוד לפני ששכרנו שם בית. למה? פשוט מאוד – אין בתים לשכור בגליל העליון. לא שיש היצע קטן – פשוט אין! אז חיפשנו, חפרנו, ביררנו, נכנסנו לרשימות המתנה, חשבנו כבר שלא נספיק ואז אחרי חצי שנה של חיפושים – הצלחה! אך אבוי – הפרש השכירויות בולע כמעט לגמרי את הטבת המס, כך שלמעשה היא לא עוזרת לנו בכלום. אמנם יכולנו לשכור בקריית שמונה ולקבל הטבת מס שאם אני ארשום אותה כאן חצי מכם ידפקו על השולחן ויגידו, "משוגעים! לכו על זה!" והחצי האחר יקרא לכל תושבי קריית שמונה "מושחתים שחיים על חשבון משלם המיסים", אבל יש סדרי עדיפויות והחינוך של הילדים והסביבה שבה הם יגדלו חשובים לנו יותר מהכול.

 

  אז הנה אנחנו כאן בפריפריה הצפונית, אחרי חמש שנים של "ריקודים" בין בתים ומסגרות חינוכיות, העסק של אשתי מתחיל להתרומם ויש סיכוי טוב שתוך כמה שנים נצא מהבור שנקלענו אליו. אני יודע שיש הרבה נקודות בסיפור שלנו שהמניעים מאחוריהם לא ברורים, אבל בשביל זה הייתי צריך קצת יותר מאשר כמה פסקאות. גם חלוקת ההוצאות שלנו לא מפורטת אבל אתם יכולים להניח שלחופשות לא יצאנו ובילויים הסתכמו בטיולים בטבע בעיקר, גם ביגוד לא יותר מפעמיים בשנה, ועדיין היינו בגירעון. אני חושב שכל משפחה בסדר גודל שלנו תוכל להזדהות עם המצב, לא משנה איפה בארץ.

 

  החיים בפריפריה לא יותר זולים וגם לא מתאימים לכל אחד. אנחנו אנשים של מרחב, של טבע, לא היינו מסתדרים בעיר בכל מקרה לאורך זמן ואני לא מצטער על הבחירות שעשינו. נשארנו רחוק מהמשפחה והחברים אבל לא איבדנו קשר עם אף אחד, גם אם הקשר הזה מתבצע לעיתים רחוקות יותר. אני לא מתלונן על איכות החיים שיש לנו כרגע וגם לא על עליית המחירים בכל התחומים, זה לא יעזור לי – אני בטוח. רק תנסו להקדיש כמה דקות למחשבות על איך הגענו למצב הנוכחי ואיך אפשר, כל אחד בפינה הקטנה שלו, לשנות משהו בכדי שלילדים שלנו יהיה סיכוי לעתיד טוב יותר. אני חושב שאם נשים לב יותר לדברים הקטנים שקורים סביבנו, לצאת לרגע ממסלול ההישרדות היום יומי שנשאבנו אליו נוכל להתחיל שינוי.

 

  אני יודע שבדור הנוכחי, שלי ושל חבריי, יש אנשים טובים שרוצים שיהיה כאן טוב, רוצים לחשוב חיובי, רוצים לקום בבוקר ולחייך, רוצים להגיד שהמדינה שלנו באמת אחלה ואין מקום טוב יותר בשבילנו, אז אולי חמש השנים הבאות יעברו עלינו בריקודים באמת ולא במירכאות כפולות.