אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב
שומרי הגחלת כבר אינם לוחשים
"סוס."
"מה?" שאלתי בפליאה.
"ככה קוראים לזה." אמר חזי.
על מה הוא מדבר? חשבתי לעצמי... ממציא לי מילים חדשות?
"קוראים למה?" עדיין לא הבנתי.
חזי הצביע היישר לפנים. אחו ירוק ובמרכזו שטח מגודר - משהו זז שם בפנים.
"נו באמת, אל תאמר לי שלא ראית סוס מימיך..."
"זה אחד הדברים היותר מכוערים שאי פעם ראיתי." טרחתי לציין בעודנו קרבים אל אותו שטח מגודר. כעת ניתן היה להבחין בכתמים שחורים על רקע לבן. מכוער או לא, חשבתי, זה הדפס לא רע לכותונת לילה. אבל זו איננה הסיבה בעטיה גרר אותי חזי עד לכאן. הוא אמר שהייתה כאן פעם עיר גדולה שננטשה אחרי כל מיני הסכמי שלום, מלחמה ושטויות כאלו... תהיתי לפעמים איך יש לו מקום במוח לזכור את כל זה.
"פעם היו הרבה כאלו בסביבה."
"פעם?"
"עד סוף המאה העשרים ואחת בערך."
זה בערך שלוש מאות שנה לפני שנולדתי, הרהרתי.
"אז מה, עשו שחזור שלהם?"
"לא, לא!" הוא נחרד, "זה אחד אמיתי ממש, מצאו אותו מסתובב כאן - זה ממש מוצג מוזיאוני."
"נו? אז צלמו אותו בתלת ממד ושימו במוזיאון. למה הוא טוב בכלל?"
חזי נאנח ואני הייתי קצת מבולבל. באמת לא הבנתי לאן הוא חותר. נדמה היה שאכפת לו מה יקרה לבהמה חסרת האינטליגנציה הזו. לעזאזל ! אי אפשר אפילו לחבר את הדבר הזה למחשב ! מה הוא מצפה שאנשים יחשבו?
"זוהי בדיוק הסיבה שהבאתי אותך לכאן. אתה באמת חושב שאכפת לי איך קוראים לזה ואם זה מכוער או לא?"
"אז מה העניין אם כן?"
עכשיו הוא חייך והחל להסביר. בסופו של דבר חזי היה איש מעשי. רגשנות יתר לא הייתה אחת מתכונות האופי שלו.
"ידעת שזה שימש פעם לתחבורה?" הוא שאל כאשר היה ברור לשנינו שאין לי שמץ של מושג על מה הוא מדבר. טוב, אני אשתף פעולה ונראה לאן זה יוביל...
"איך בדיוק?" התעניינתי.
"היו שמים עליו מתקן מיוחד שנקרא אוכף. על האוכף היית יכול לשבת בנוחות ולמשוך במושכות שהיו מחוברות לפיו של הסוס..."
"אני חושב שאני מתחיל להבין," התפרצתי לדבריו, "זה היה לפני שהיו כאן מחשבים והכל, נכון? זה היה מין מכשיר שליטה אנלוגי, זה העניין?"
חזי חייך ואמר, "אנלוגיה מעניינת, צריך לרשום את זה במקום כלשהו, מכשיר שליטה אנלוגי, בהחלט מתאים כאן."
"טוב, אז אולי תראה לי איפה המכשיר הזה מתחבר?"
חזי הוביל אותי קרוב יותר אל הבהמה המטולאת. מקרוב הוא דווקא נראה קצת אצילי אפילו. חזי הצביע על הסוס ואמר, "הנה, כאן שמים את האוכף," הוא החווה בידו מבלי לגעת בחיה, "וכאן..." הסוס ביצע תנועה פתאומית וחזי הקפיץ את ידו בחזרה לחיקו. הוא נראה מבוהל לרגע, אך מייד חייך שוב ואמר, "כאן..." מושיט את ידו בזהירות יתר עכשיו, "מחברים את המושכות בהן אתה מחזיק. משוך אחורה אם ברצונך לעצור ונפנף בהן קלות בכדי להורות לסוס להתקדם."
הוא היה מרוצה מאוד מהסברו המדעי, "אה, ויש גם משהו שעושים עם הרגליים," הוסיף לפתע, "אבל לא הצלחתי להבין בדיוק איך זה עובד..."
"אז זה רעיון שלך? אנשים ישלמו כסף בשביל זה?"
"בטח! תחשוב על זה - זה גימיק - חיה אמיתי לחלוטין שאינה נשלטת על יד מחשב. נוכל לייצר אותם בכל הגדלים והצבעים ואפשר יהיה לקחת אותם הביתה. אני בטוח שאם נקטין אותם מספיק הם יהוו לא יותר טרחה מאשר חתול קיברנטי ממוצע."
"וואו," פלטתי לאחר דקת דומיה ואז, "איזו עיר אמרת שהייתה כאן פעם?"
X X X
תל אביב. טוב, זה כבר מזמן לא נקרא ככה. כבר עשרות שנים שיש רצף עירוני במשולש אשקלון-חיפה-ירושלים אבל תל אביב היא עדיין עיר בתוך עיר-מדינה הנקראת ישראל.
"אבא!"
"כן?" אני באמצע כתבה מעניינת בעיתון על תל אביב בראשית שנות היישוב היהודי בארץ. ביתי הקטנה מניחה בעדינות את ידה על יד ומסתכלת עליי בשאלה. אני מניח את העיתון ומלטף את ראשה.
"כן חמודה, מה רצית לשאול?"
"ראיתי סרט על סוס עכשיו!" היא הייתה קורנת מאושר.
"סוס? ומה הוא עשה בסרט?"
עכשיו היה תורה להסביר. היא הייתה אוהבת לראות סרטים ולהסביר לי על כל מיני דברים מרתקים שקיימים בעולמנו.
"הוא רץ וקפץ ורכבו עליו אנשים. אתה יודע אבא שפעם לא היו מכוניות ? פעם אנשים היו רוכבים על סוסים כי אחרת הם לא היו מגיעים בזמן לכל מיני מקומות?"
"אז את מעדיפה סוסים?"
היא הרהרה בכך במשך כמה שניות ואז אמרה, "אני לא יודעת, אף פעם לא ראיתי אחד באמת..."
"טוב, אז אמרו בסרט איפה אפשר למצוא אחד?"
"מה אבא, אתה לא יודע?" היא אמרה בפליאה. אני רק חייכתי לעצמי והרשיתי לה להמשיך בהפגנת הידע שלה.
"כבר אין סוסים בעולם, אבא!"
"באמת?" העמדתי פני משתומם, "לאן הם הלכו?"
"הייתה מחלה, כל הסוסים היו חולים נורא ובסוף הם מתו. כולם... איך זה יכול להיות שכולם מתו ?" עיניה ברקו, פיה פעור לעומתי בשאלה שלא יכולתי לענות עליה.
"אני לא יודע, חמודה, זה היה אפילו לפני שאני נולדתי. כנראה שלא הספיקו למצוא תרופה למחלה באותה תקופה."
"אין מחלה בלי תרופה!" קבעה בידענות, אך עתה החל לחלחל שמץ של ספק לקולה. היא הייתה בת שלוש בסך הכל וכבר החלה להטיל ספק בעולם שסביבה. זה סימן טוב, חשבתי לעצמי.
X X X
"עיר?" חזי נעצר לחשוב לרגע, "אה כן, קראו למקום הזה תל אביב." אמר ברגע שנזכר, "נו, כמו העיירה הקטנה הזו שם במערב אוסטרליה - היכן שהפליטים הראשונים התיישבו."
"אם אתה אומר."
"נו באמת, הרצל השני - לא למדת היסטוריה אף פעם ? שם הוא אמר: באוסטרליה ייסדתי שוב את מדינת היהודים."
"אה, נכון," נזכרתי, "אבל לא זכרתי שזה היה בתל אביב. אתה בטוח שזה לא היה בירושלים החדשה?"
חזי רק הביט בי ולא אמר מילה, מניד את ראשו מצד לצד.
"לא משנה," אמרתי, "תשכח ששאלתי."
המשכנו להסתובב באזור עוד מספר דקות. חזי נראה קצת מהורהר לפתע, פוסע לאט מאוד בדרכנו אל מנהרת התחבורה הקרובה.
"מה קרה?" שאלתי אותו.
"אני חושש שלא נספיק לעשות את זה..."
"מדוע? יש כבר מישהו אחר שעלה על הרעיון?"
"לא, לא, זה לא זה," הוא אמר בביטול, "לא משנה, אתה בטח לא תאמין אם אספר לך," המשיך לומר חצי אליי חצי לעצמו, "אם כולם היו מאמינים זה לא היה עובד."
הבטתי בו בפליאה. מה עובר לו בראש ? הוא יודע משהו שאף אחד אחר לא יודע?
X X X
ביתי הקטנה מעולם לא ידעה זאת, למרות שניסיתי ברבות הימים לספר לה כמה פעמים. היא תמיד אמרה שאני מדבר שטויות. מעולם לא הספקתי להוכיח לה... בגיל שלוש... חשבתי שאם היא מתחילה להטיל ספק בגיל כל כך צעיר אולי כשתתבגר אפשר יהיה לשכנע אותה באמיתות הדברים. כל נפש שנוספה למעגל הוסיפה לו כוח רב. יום אחד הכל יתגלה, יום אחד נהיה רבים מספור, יום אחד נמלא עולמות שלמים...
X X X
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" התפרצתי לעברו, "הבאת אותי עד כאן לחינם? רק בכדי לומר לי שכל זה לא הולך לעבוד?"
חזי לא התרגש מדבריי הבוטים. הוא שילב את ידיו על חזהו ואמר בביטחון, "אתה יודע מה? אני אקח אותך לראות אותו, בסדר? אני לא מצפה שתאמין לי וזה בסדר גמור מצדי, טוב?"
"לראות את מי?"
"את מי ששולט בעולם הזה כמובן."
"אה, נכון - חבר טוב שלך אני מניח?"
"למען האמת מעולם לא נפגשנו, אבל אני חושב שזו הזדמנות טובה לבקר."
X X X
"זוהי ההזדמנות האחרונה שלי לספר לך." היא כבר הייתה זקנה מאוד, ביתי הקטנה שרק אתמול הייתה בת שלוש, שואלת בתמימות שאלות קשות. היא אחזה בידי בעדינות, כפי שהייתה עושה לפני שנים רבות מספור. היא אמרה, "מה זה כל כך משנה עכשיו ?" עיניה נעצמות שוב ואז נפקחות באיטיות. היא הייתה על ערש דווי, לא בת אלמוות כפי שקיוויתי, לא כמוני. היא כבר לא תצטרף אלינו... בחדשות אמרו משהו על הסכמי השלום האחרונים ואני ידעתי שזה סימן מבשר רעות.
"לא משנה," מלמלתי לעברה, "זה כבר לא משנה מאום..."
נאלצתי להשאיר אותה כך ולנסוע לאוסטרליה לבדי. לא היה טעם להזהיר אף אחד... מי שידע היה כבר בדרכו החוצה.
הקברניט הודיע לנו כשעה לפני הנחיתה בקול חנוק כי אנחנו שאריות העם היהודי. מדינת העיר ישראל הייתה ואיננה עוד, זכרה נמחק מעל פני האדמה תוך דקות ספורות. יש הגיון רב במעשים הללו, שלא תבינו אותי לא נכון, אני פשוט מאמין שצריך לתת להם להסתדר לבד - לטוב ולרע - אי אפשר לתקן הכל תמיד...
X X X
"באתם לעזור בתיקונים?" הוא ניגב זיעה ממצחו הורדרד וחייך אלינו חיוך שנמרח מאוזן לאוזן, "לא ביקשתי שישלטו במזג האוויר," הוא המשיך, "רק תנו תחזית טובה למען השם!"
חזי ואני עמדנו שם נטועים במקומותינו, מביטים בפליאה באותו אדם שנראה זקן כל כך עמל בתיקון חורים בגג בית העץ שלו. משראה שאיננו מגיבים הוא ירד והציע לנו לשתות משהו, "תוצרת עצמית !" חגג והגיש לנו לימונדה צוננת.
"תודה." אמרנו במקהלה קטנה.
הוא היה מיוזע ומסריח, אך נראה שלא היה אכפת לו כלל. הוא הביט בי לפתע, עמוק אל תוך עיניי, חוכמה כה רבה בוחנת אותי... חזי אמר לפתע, "והרי הוא לפניך !" פורש יד פתוחה וכוס לימונדה לעברו של האיש הזקן.
"תסלחו לי אם לא אציג את עצמי, נכון?" הוא הביט בחזי עכשיו והמשיך, "אפילו אני לא מצליח לראות את הסוף, אולי יגיע יומכם בסופו של דבר, אבל בינתיים אתה אפילו לא קרובים לזה, הא!"
חזי הביט בי, ניצוץ מוזר בעיניו. הוא החזיר את מבטו אל שליט העולם ואמר, "אתם לא תרשו לי להחזיר את הסוסים, נכון?"
אנחה.
"הגיעה העת לשינוי, זה נכון, אבל כנראה שלעולם לא תבינו." הוא נאנח שוב ואז פנה אליי אמר, "ברכותיי, דרך אגב."
חזי לא היה טיפש, לקח לו יום שלם להבין ולי רק נותר לחייך בהסכמה. רעמת שיער לבנה הנהנה לעברי והוא אמר, "הוא גילה אותי לבד?"
"כן." עניתי בפשטות.
"אתה..." חזי כמעט נחרד, "אתה ידעת זאת כל הזמן! למה לא שיתפת אותי?"
"היית צריך לגלות זאת בעצמך, אנחנו לא מיסיונרים, כל אחד חופשי לבחור את דרכו שלו."
"בגלל זה אתם כאלו חסרי סיכוי..." אמר האיש הזקן ובאותו רגע כמעט הסכמתי אתו. אין דרך אחרת - כבר הסכמנו על זה מזמן. מאז המלחמה האטומית של המזרח התיכון, מאז שהשארתי את ביתי למות בתופת הגרעינית, למרות שידעתי בדיוק מה עומד לקרות. חזי עדיין היה קצת מבולבל, עדיין לא בטוח בצדקת הדרך, לא מאמין שחברו התמים חי כבר שנים רבות כל כך כשהוא כבר יודע את כל זה.
"אז מדוע סוסים?" שאל חזי.
גבה לבנה מורמת בפליאה. הוא אמר, "שכחת להזכיר גם גמלים, פילים, חמורים, זברות, ועוד אמצעים למיניהם..."
"כמובן," אמר חזי, פניו קורנות בהבנה פתאומית, "אמצעי תחבורה בלתי מנוטרים. הכל צריך להיות לפחות קיברנטי בחלקו..."
X X X
"עולם קיברנטי..." היו לחשושים לא נעימים מכיוון הקהל, "אנא הרשו לי להסביר, זה מחויב המציאות!" עברו כמה דקות עד שהמהומה הקטנה באולם שכחה. הם ידעו שזה בלתי נמנע בדיוק כמוני. הפיתוחים הטכנולוגיים שהוצגו בשנה האחרונה חייבו חיסול של כל אמצעי התחבורה הבלתי מנוטרים, כמו גם הרחקת מקווי מים מתוקים זה מזה. אנשים לא יוכלו לנוע ללא ניטור מתמיד במשך יותר משניים או שלושה ימים. כמובן שישנם חוקים ברורים למשחק - אנחנו והם - כולנו בני אלמוות אלא שהם בחרו לשלוט בעולם. אצלנו זה נאסר במפורש, אנחנו האורחים ולא הם. למרות שאנו הסכנה הקיומית הגדולה ביותר מבחינתם של בני האלמוות האחרים הם לעולם לא יפגעו בנו פיזית. גם אנחנו לעולם לא נפגע בהם. אלמוות, כך הוסכם משני צדי המתרס, הנה מתנה שאין לקחתה ברגע שניתנה. כל מי שהינו בן תמותה לעומת זאת, אינו חשוב במיוחד ולכן גם לא חשוב כל כך כיצד ומתי יגיעו חייו לקצם.
"האסיפה השנתית של שומרי הגחלת" הסתיימה ללא הפתעות מיוחדות. אחד המצטרפים החדשים תפס אותי ביציאה מהאולם. הברק עדיין היה בעיניו, אינו חושב לעומק עדיין, לא רואה את הדברים כפי שכולם הסכימו לראותם, עדיין מטיל ספק בכל דבר. כשידע את האמת כולה, הוא כבר לא יטיל ספק בכלום - הכל יהיה ברור כל כך...
"איך יכולת לדעת?" הוא שואל אותי.
"ישנם דפוסי מחשבה משותפים לנו ולהם, אתה תלמד שאנחנו לא שונים כל כך. ברבות השנים כולנו חושבים באופן שונה אולי, אך יודעים להגיע לאותן המסקנות."
"אבל אין בכל כל היגיון!" התעקש.
"נכון," הסכמתי אתו, "אין שום הגיון בלהכתיב לבני התמותה את אורח חייהם."
"לא לזה התכוונתי !" אמר ביתר שאת, כאילו שלא ידעתי זאת בעצמי.
"נסה לחשוב על זה כך : בני התמותה מתחלפים, כל אחד מהם הוא אירוע חולף בעולמנו. מדוע שניתן לאירועים חולפים שכאלו להרוס עולם שלם אותו אנו עתידים לאכלס לנצח?"
הוא חשב לרגע, מביט בי בפליאה. לבסוף אמר, "הם באמת חושבים ככה?"
"האמן לי - דיברתי אתם לא פעם על הנושא. הם לא מוכנים למות ולוותר על מתנה נפלאה כל כך בגלל איזו שטות שבן תמותה עושה. הם גם טורחים להודיע לנו אם יש משהו שמסכן אותנו. אני בקשר מתמיד אתם כל הזמן."
"וכל הדיבורים היום על עולם קיברנטי - זה באמת הולך לקרות אם כך?"
עכשיו הוא החל להישמע כבר יותר רציני. הוא לומד מהר, וזה טוב.
"כן." אמרתי נחרצות ועזבתי אותו שם לתהות. שיסיק את המסקנות בעצמו.
X X X
"אתה רואה? הגעת למסקנה ההגיונית בעצמך." האיש הזקן כמעט שמח לאידו.
חזי הביט בי, מנסה לעכל את מה שעבר עליו בדקות האחרונות. אין ספק שמבחינה פסיכולוגית חזי עבר מהפך עצום בכל הנוגע לתפיסת עולמו, אך הוא עשה רושם כמי שהתמודד עם אתגרים גדולים מכך בעבר. חזי החליט באחת לשנות נושא. הוא אמר, "מדוע בחרת להופיע כאיש זקן ? לבטח יכולת לבצע ניתוח פלסטי כלשהו, כפי שעתה ברור לי שידידי המתחזה עבר..." הוא החווה קלות לעברי. עדיין כועס עליי. זה יעבור ברבות הימים. כל אחד שהבאתי לתוך מעגל שומרי הגחלת כעס עליי. היה אחד שלא דיבר איתי במשך עשר שנים ברציפות, אבל הוא היה אחד האיטיים שבינינו. אה, אני צריך להסביר, אתם בטח חושבים שכל בן אלמוות מגיע אלינו או אליהם ? לא צריך להגזים - החכמים מספיק מוצאים את עצמם בצד זה או אחר של המתרס. טיפשות, מסתבר לא פוסחת גם על פנינו. במקרה שלנו, מכיוון שאנו חיים זמן רב כל כך - טיפשות כמוה כגזר דין מוות. בן אלמוות שנהרג בנסיבות לא טבעיות זה צירוף מקרים גרוע במיוחד, או סביר יותר - טיפשות פשוטה במיוחד. אז לי נותר רק לחייך כשחזי החווה כך לעברי. האיש הזקן נאנח קצרות, גירד לרגע קצר את פדחתו ואמר לבסוף, "זה די נוח, אני חושב, מעולם לא נתתי לזה להטריד אותי. הפרט הזה הנו כל כך שולי עד כי אינני מקדיש לו מחשבה. האם זה מטריד אותך?"
"הסיבה לאי נכונותי להצטרף אליכם," אמר חזי אליו, "היא בדיוק אותה סיבה בעטיה אינך נראה צעיר."
האיש הזקן הושיט את ידו ללחיצה ואמר, "אתה יכול לקרוא לי מתושלח."
"חזי." אמר קצרות ולחץ בזריזות את ידו של מתושלח.
"ואתה?" שאל מתושלח, "בפעם הקודמת נקראת דויד, אני זוכר." הוא הושיט את ידו גם אליי.
"אליהו," אמרתי, "כך אני מתקרא עתה."
"אליהו, אם כן." אמר ולחץ את ידי בחום.
חזי לא נראה משועשע. הוא ציפה שיתייחסו לשאלותיו והערותיו ברצינות רבה. הוא לא הבין באותו רגע עד כמה שנינו היינו רציניים. יש אומרים שצחוק תמיד יש בו מן האמת, אך אני טוען שצחוק הוא האמת בהתגלמותה. חזי עדיין לא הבין זאת.
"אני למדתי טוב מאוד על הארגון שלכם מבלי להיות חבר באף אחד משני העולמות בהם אתם חיים."
"הו, באמת חזי? אני ואליהו נשמח לשמוע על כך, הלא כן?"
אני רק נדתי בראשי באיטיות... ימינה ושמאלה.
מתושלח נראה מופתע. גם חזי לא היה בטוח מה קורה כאן. משהו כאן היה שונה...
X X X
"...ומשהו אכן חייב להשתנות!" טענתי.
"לא כך, דויד, לא כך!"
"כיצד, אם כן? האם מישהו העלה דרך פעולה טובה יותר? במחשבה שמחכים לנו חיי נצח טמונה הבעיה עצמה. אם נאמר כל פעם שלבסוף יימצא הפתרון, הוא לעולם לא יימצא! כיצד אינכם מבינים זאת?"
שאול לקח לגימה נוספת מכוס הבירה הצוננת, מרטיב את זקנו האדום בעוד כמה טיפות של ביטול טענותיי. הוא היה הזקן ביותר מבין כולנו. אני הייתי תלמידו הראשון ובאופן טבעי אליי הועבר המקל ברגע שהוא החליט למות. למרות שהיה הראשון, אין זה אומר שהיה מבריק בצורה כלשהי. הו, הוא הקים את שומרי הגחלת, זאת יאמר לזכותו, אדם עם חזון, אך עם זאת אדם שמאס בחיים וטען שהדבר היחיד שלא ניסה עדיין הוא לבדוק את אפשרות החיים שלאחר המוות.
"אני מתערב שאני ואלוהים נהיה חברים ממש טובים." היה מתבטא תמיד בבדיחות הדעת, אך זו הייתה האמת לאמיתה. עתה הוא רצה לשים קץ לחייו. אני לא עצרתי בעדו - כל אדם רשאי להחליט זאת בכל עת שיחפוץ. עתה הוא ייעד אותי להיות יורשו. אולי אם אסתור בצורה חזקה מספיק את דעותיו הוא יחזור בו מהחלטתו ויישאר אתנו. אולי אם אגזים הוא יבחר מישהו אחר במקומי. אולי הוא תכנן הכל מראש ויודע בדיוק מהן דעותיי, אולי זה בדיוק מה שהוא רוצה...
"האמן לי, דויד, אני מבין. ייתכן שאתה צודק." אמר בהניפו לעברי את כוס הבירה. קריצה קטנה חושפת פנים מלאות קמטים ולגימה נוספת מהכוס מחזירה אותה אל שולחן העץ המפריד בינינו ברעש עמום.
"הם חונקים לא רק אותנו." אמרתי.
שאול הנהן בהסכמה, "אולי צריך לחכות עוד? אולי אנו צריכים להיות רבים יותר..."
"לא אמרתי שזה יקרה עכשיו, אבל מעגל הקסמים הזה חייב להינתק במוקדם או במאוחר. עדיף שאנחנו נדע על כך ונכין תוכניות בהתאם."
"ומה איתם? אתה חושב שהם לא יודעים מה אנו חושבים? זכור את מה שלימדתי אותך - הוא חושבים בדיוק כמונו. הם יודעים בדיוק כמונו שהמעגל ינותק. הם יודעים שאנחנו נהיה אלו שניזום את המהלך. הם יודעים שאנו מתכוננים לכך שהם יחליטו ליזום מהלך שכזה. שני הצדדים אוספים צבאות. מאזן האימה הולך ונבנה, מעגל הקסמים הולך ומתנפח. רק דבר אחד אין אנו והם יודעים: מתי וכיצד זה יקרה. באקראי או לא? מלחמה כוללת או שמא עימות קצר ובלתי נמנע ? מי נשאר בסוף? אנחנו? הם? אף אחד מאתנו?"
כיסיתי את פניי בשתי ידי, נאנח.
"עברנו את הוויכוח הזה כבר מאות פעמים," אמרתי, "ורק על דבר אחד אנחנו מסכימים."
"ליישב את הכוכבים, לצאת ממערכת השמש..." הוא הנהן באומרו את המילים. שוב אותו פזמון חוזר.
"הרי אם הם יישארו לשלוט בעולם הם לעולם לא ייקחו את הסיכון הזה."
"מוסכם."
"אז אנחנו צריכים לקחת את הסיכון הזה. כל עוד הם פה ושולטים בחיינו לא נוכל לעשות זאת. ככל שעובר זמן רב יותר כך מתהדקת אחיזתם..."
"וכך גם גדל כוחנו - אל תשכח. יש למצוא את נקודת האיזון המתאימה."
X X X
"האם העולם מאוזן, מתושלח?"
"אינך רוצה לשמוע את הדברים שיש לחזי לומר ?" הוא נראה מופתע מעט.
"לא." אמרתי קצרות. חזי החל לפתוח בדברים, אך אני עצרתי אותו מייד.
"עדיין לא סיימתי," קבעתי נחרצות, "למרות ששניכם נראים להוטים שאני אעשה כן."
משהו שונה, בהחלט. האם תגובת השרשרת היא התשובה לכל ? האם אנחנו והם מוכנים לכך ? ומה בדבר כל בני התמותה המעורבים בתהליך? ישנם דברים רבים שאינני בטוח לגביהם. ישנה נקודת הזינוק - כולם יודעים היכן זו נמצאת - וישנה נקודת הסיום. שני דברים מפרידים בין שתי הנקודות: מרחק וזמן. את המרחק אין כל קושי לעבור, גם אם כל המרוץ נעשה בהליכה. הזמן אם כן הוא הגורם המכריע. אם נלך לאט מדיי, נקודת הסיום עלולה לזוז. הנקודה קיימת רק ברגע שהגעת אליה ולא לפני כן. נקודת הסיום אכן תזוז, תשתנה, אולי אפילו תיעלם ותישכח לפני שנספיק להגיע אליה, וכך נישאר הולכים בכיוון מסוים בחוסר תכלית, עד שמישהו יחליט לסמן נקודת סיום חדשה. נקודת הסיום הזו, ידעו כולם, היא רק תחילתו של מרוץ חדש שאין אנו יודעים את טיבו עדיין. הזמן והמרחב הנם אינסופיים. כמות הנקודות, אם כן, מתנהגת בהתאם.
"אתה יודע בדיוק כמוני, אליהו, שהעולם נמצא כל הזמן בשיווי משקל בלתי יציב. האם אתה אומר שהגיע הרגע להפר את שיווי המשקל?" מתושלח לא היה מרוצה כלל וכלל מן המצב. חזי הביט לעברי, עתה באמת ובתמים הוא לא האמין שזה הרגע לו התכונן במשך כל חייו. הוא הגה את המילים בשפתיו - ללא קול אמר, "כיצד יכולת לדעת?"
אני רק עצמתי את שתי עיניי. שפתיי נמתחות בחיוך דק. לפני שמתושלח החל להבין מה בדיוק התרחש כאן, הוציא חזי את אקדחו שהיה תחוב עמוק בבגדיו, רחוק מעין כל רואה. הוא רוקן את כל המחסנית לתוך גופו הצנום של מתושלח ובזאת הסתיים מרוץ אחד והחל אחד נוסף, גדול עוד יותר.
"שומרי הגחלת," אמר לאחר שהסדיר את נשימתו השטחית, "כבר אינם לוחשים."
"נכון מאוד, חזי." הסכמתי, "אני רק מצטער שהכל נפל עלייך באותו יום, בבת אחת. זהו המהלך המפתיע ביותר שיכולתי להכין. היינו חייבים יתרון הפתעה כלשהו."
חזי החל להבין. הוא שאל מייד, "כמה אנשים ביצעו את מה שאני ביצעתי היום? עכשיו?"
"אם כולם הצליחו, הייתי אומר שכמה מאות. זה מקנה לנו יתרון די משמעותי."
"אבל עדיין..."
"כיצד יכולתי לדעת?"
"כן."
"חזי, לא הבאתי אותך עד לכאן בעצמי? לא דאגתי להכין את הקרקע? אני חי מספיק שנים בכדי לצפות פעולות של אנשים צעירים כמוך."
"מלחמה כוללת, אם כן?"
"אם לומר את האמת - אני מקווה שכל בני האלמוות יהרגו לאחר המהלך הזה. אם זה לא יקרה הם יצטרכו להיחשף ולהיות תחת מעקב מתמיד, עם זכויות מוגבלות בחוק. המין האנושי..."
"...חייב לצאת אל הכוכבים." הוא השלים אותי והמשיך, "גם אני חשבתי על זה לא פעם ולכן עשיתי את מה שעשיתי עתה. לא חשבתי מעולם שמישהו כיוון אותי לעשות כך. להישאר בכוכב אחד זה סיכון גדול מדיי, כפי שהבינו טובים ורבים לפנינו."
"רבייה איננה נעשית רק בממד האישי. אנשים חיים בבתים נפרדים, כפרים נפרדים, ערים נפרדות, מדינות, יבשות - הגיע הזמן לצאת אל הכוכבים."
"ושומרי הגחלת?" שאל חזי.
"אני רק מקווה שעתה, משנשמע קולנו, הם יזמינו אותנו להצטרף אליהם במסעם אל עבר האינסוף."
X X X
ישנן אינסוף דרכים. שאול לימד אותי את כל מה שידע, אך כל הידע העצום הזה לא הצליח לצמצם במאום את כמות הדרכים האפשריות. כמה דרכים "אופטימליות" ישנן? אינסוף גם כן. האם ישנו אופטימום כלשהו? האם ישנו מושג מוחשי הנקרא איזון ? בעולם של בני האלמוות ישנה הבחירה והיכולת לשנות את הנתיב בכל זמן שהוא. בני התמותה, מעת שפתילם כבה, אין הם יכולים עוד להשפיע על הדרך. היום, כשאני מביט מעברה השני של הגלקסיה, מנסה למצוא את הכוכב שפעם כולנו קראנו לו בית, אני יודע שעברנו דרך ארוכה יחדיו. אנחנו ואתם, בני התמותה. אני יודע עתה שבחירה אחת שעשיתי לפני זמן רב כל כך הביאה אותי עד הלום. בזאת מסתכם הידע העצום שרכשתי בכל שנותיי, באותה ידיעה וודאית שאני כאן היום וזוכה לספר לכם על הדברים שהביאוני למעמד זה.
X X X
אמרתי אינסוף. לא הגזמתי. אני לא יודע אם ומתי זה יסתיים. אני רק מקווה שגם אתם תהיו כאן באותו יום בו תכבה אש הגחלת והכל יתחיל שוב מבראשית, מאותה נקודה סינגולרית ממנה אנחנו יכולים רק לשמור הגחלת, לצעוק מדי פעם, ללחוש רוב הזמן, אך לבסוף - אל הבלתי נמנע, ובחזרה אל המפץ הגדול שהעביר את כולנו דרך הרפתקה מחזורית שתימשך לעד.
