אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב
בין כוונות
הכל מסודר עכשיו: קן נעים ונוח, חבוי בקומה השנייה של בניין נטוש. אני מציץ, בודק מה רואים מסביב ואז מרים את מכסה העדשה ונותן סריקה מהירה אל הרחוב ההומה. הנשק לא טעון, עדיין לא נתנו את הפקודה. אמרו לי לנוח כמה שעות אבל אני עדיין לא מסוגל, מעולם לא הייתי מסוגל... זו לא הפעם הראשונה שאני רואה הכל מבעד לכוונת הטלסקופית, זו אפילו לא מטרה כזו חשובה הפעם, אבל האדרנלין מציף אותי שוב ואני מוצא את עצמי סוחט את ההדק רק בכדי לתרגל שוב את התחושה המוכרת כל כך. "קליק" וזהו – איזו הרגשה! עוד מעט זה יירגע, אני יודע, ואחזור לשגרת ההמתנה המתישה.
X X X
זהו, אני במקום, פרשתי שמיכה נוחה בקומה השנייה של הבניין. כולם מבינים אותי – הם יודעים כמה שזה חשוב ונותנים לי להתמקם בקומה שעדיין נמצאת בשלבי בנייה ראשונים. אני מציץ על השכונה שתחתיי ואז, דרך הכוונת הטלסקופית נגלה אליי רחוב אחר הומה אדם. זו השעה הטובה ביותר לביצוע. לא ישנתי כל הלילה אחרי שאמרו לי מה אני צריך לעשות. אני עוד אחרי יום עבודה ארוך אבל האדרנלין משאיר אותי ער וחד. כל כך התרגשתי שמטילים על כתפיי משימה כה חשובה. זו הפעם הראשונה שמישהו באמת מאמין ביכולות שלי. אמא שלי זה לא נחשב, וגם היא בקושי... לאט ובזהירות אני מלטף את ההדק, שלא ישמיע איזה "קליק" לא מכוון. הנשק כבר טעון ואני מוכן. עוד מעט...
X X X
עכשיו יש זמן להיות עם עצמי קצת. לחשוב. אף פעם לא הרגשתי ממש טוב עם זה. להיות עם עצמי לבד זאת אומרת. אפשר לומר שהמחשבות שלי תמיד נדדו – מעולם לא הצלחתי להתמקד במחשבה אחת זמן מספיק בכדי להשיג תובנה: לא רק עכשיו – תמיד. טוב. רמת האדרנלין כבר ירדה במקצת. אני בודק שוב שהכל נמצא ואז אני שומע רחש קל באוזן שמאל. הקשר מכוון לעוצמה נמוכה, מעט מעל לחישות רוח הערב הקלה. פקודות. אני מהנהן לעצמי ולא עונה – הם יודעים שאני שומע. עד כאן כמו תמיד, הכל כרגיל. המטרה תגיע מאוחר יותר, הם אמרו "עיכוב קל", אבל היא תגיע. אני מביט שוב בתמונה שנתנו לי ומנסה לדמיין איך האדם המחייך אליי מסוגל היה לבצע דברים נוראים כל כך.
X X X
עכשיו רק צריך לבחור. הגיעה השעה. קרני השמש מציפות את הרחוב, גם כאן וגם שם. התאורה מושלמת, התפאורה מושלמת. אני אעשה את זה ואז יעריכו אותי באמת. בשקט כמובן, אף אחד לא צריך לדעת מה אני עושה בדיוק, אבל האנשים הנכונים ידעו והערכתם היא זו שאני חפץ בה. אני מאמין בדרך ובאמצעים וכי איזו משמעות תינתן לחיי ללא אמונה בצדקת דרכי? איזו ברירה הם משאירים לנו? דרכי איננה רק צודקת – היא היחידה המתבקשת. על כך אין עוררין. הכדור מוכן בקנה, אני עוצם עין אחת ומביט שוב מבעד לכוונת הטלסקופית. התמקדות. הנה מטרה אחת. צלב המטרה מכוון לפצות על המרחק והרוח המזרחית הקלה. כך זה מתחיל: סחיטה עדינה של ההדק והכדור הראשון בדרך. אני מסיט את הכוונת אל המטרה הבאה. שוב אותו תהליך וההדק נסחט בפעם השנייה, ובפעם השלישית, והרביעית...
X X X
המנוחה הגיעה לקיצה. הסתיימו ההרהורים שהפכו למערבולת צבעונית בראשי: תמונות מתחלפות במהירות. לרגע היה נדמה שהנה אני מצליח להבין משהו מאוד חשוב, צליל יחיד ומכוון ואז: התמקדות. המטרה שלי מגיעה. הרוח הקלה לוחשת לי הנחיות אחרונות. אני שוב לא עונה. הם תמיד יודעים שאני שומע אותם. הנשק דרוך והכדור כבר בקנה. אני מביט מבעד לכוונות ברחוב שכבר מאוכלס בדלילות בשעה כזו. הוא משתדל לנוע בצללים אבל מדי פעם חומקת קרן אור ומסגירה את פניו ומיקומו. אני מביט בחטף לאורך מסלול תנועתו המשוער ובוחר את נקודת הפגיעה. הנה הוא מגיע, מופיע עכשיו בצד ימין של הכוונת. האצבע מלטפת את ההדק בעדינות והזמן כמו משיכת מכחול איטית נמרח לו לאיטו. שוב קרן אור שוטפת את פניו לשבריר שנייה, בדיוק כפי שתכננתי, מספיק זמן בשבילי בכדי לבצע זיהוי סופי וודאי ואז, ללא כל היסוס אני סוחט את ההדק פעם אחת בדיוק. הנה הוא נופל... אההה... זה שוב חומק מבין אצבעותיי!
X X X
אני לא יודע אם הכדור הראשון פגע בכלל. אמרו לי לא להסתכל – בטווח הזה צריך רק לכוון ולירות. אחד מעשרה כדורים פוגע, זה בדוק, הם מסבירים. רק פוגע, אפילו לא הורג ברוב המקרים. זה לא בכוונה רעה. אין לי כל סכסוך עם האנשים האלו. אפילו הייתי שמח לשוחח איתם ברחוב. לא כאן אמנם, אולי אם הייתי פוגש אותם באירופה. מה אני מדבר? איפה אני ואיפה אירופה – כאן זה המזרח התיכון! אני ממשיך לירות ובכדור העשירי אני כבר מבחין באי הסדר ברחוב שהיה כל כך שקט עד לפני רגע. הם הבחינו שמשהו קורה. אני לא שומע אותם אבל אני יכול לדמיין את ההיסטריה, ההמולה, הצעקות... מעניין בכמה הצלחתי לפגוע. הפעם הראשונה שלי! לא אכזבתי!
X X X
...נופל ולא קם יותר. אני רואה את פניו המרוסקות באור פנסי הרחוב הצהובים שהחלו עתה להידלק. אנשים מקיפים אותו מיד ובמוחי מבזיקות תמונות של מטרות משנה אפשריות. אני מסיט את מבטי לרגע, לא בטוח, מתמקד באחת התמונות הקטנות יותר שנתנו לי. כן, הוא שם. אני חוזר מיד להביט מבעד לכוונת. לא איבדתי אותו, הוא עדיין קרוב למטרה, פניו מוארות כולן. אני סוחט שוב את ההדק וגם הוא נופל. אני מסמן איקס גדול ואדום בראשי על תמונתו. מחשבות שעלו בראשי לפני שבריר שנייה נמוגות עם ענני אבק השריפה החרוך. המפקדים יהיו מרוצים מאוד. אין כמו משימה שבוצעה על הצד הטוב ביותר.
X X X
הם הביאו את זה על עצמם! אני מכיר את ההיסטוריה שלנו, אני יודע לאן אנו הולכים! הם מגיעים לכאן ובונים עוד ועוד שכונות מתחת לאפינו, קרוב יותר ויותר... השכונות המזרחיות של כפר סבא מספיק קרובות ואנו יכולים להתחיל במאבקנו הצודק לסילוקם המוחלט מהאדמות הקדושות, הכבושות. אני בהיסטריה. אני באופוריה. מחשבות על כוונות אחרות ומקומות אחרים נמוגות עוד לפני שאני מגיע לגרם המדרגות המוביל למטה.
X X X
הם הביאו את זה על עצמם, אני אומר לעצמי. במקום לבנות לעצמם כלכלה משגשגת הם בוחרים לירוק לבאר ממנה שתו, לרצוח ולפגע בנו בכל הזדמנות ובשביל מה? בכדי שהמודיעין שלנו ישיג תמונות שלהם, ייתן אותן לאנשים שכמותי שיארבו להם עד שיצאו ממקום מחבואם רק בכדי לחטוף כדור בראש... אחחח... החיים בעזה! שוב המוח רץ ואני מתחיל לפזם בראשי שירי ילדות שתמיד מרגיעים אותי אחרי משימות כאלו. אני לא צריך תובנות, רק תגידו לי מה לעשות – זה הכל.
X X X
סיימתי את המחסנית וקיפלתי את הציוד. את הרובה אני לוקח איתי הביתה. הם אמרו לי לשמור אותו אצלי עד שאקבל שוב תחמושת למשימה הבאה. עכשיו צריך לחזור הביתה לאישה ולילדים. מחר יום עבודה ארוך. המאבק הצודק שלנו לא מכניס לי אוכל בבטן בינתיים. עוד מעט, לא רחוק היום וביחד נמחץ כולנו את המדינה הקטנה הזו שקמה לה ללא כל הצדקה מוסרית, על חשבונו של עמנו המדוכא. בינתיים מדברים על זה בחדרי חדרים כאן בקלקיליה, אבל מתחת לפני השטח כולם מרגישים את זה. אמרו שחיילים ראשונים של הלגיון הירדני כבר החלו עושים דרכם העירה. לרגע אני חושב לעצמי שאולי אנחנו והיהודים יכולים לחיות פעם יחד באותה מדינה. יש יהודים בכל מדינות ערב אני יודע, אז למה לא כאן? אבל אז אני נזכר: כאן לא אירופה ומתחיל לשרוק לי שיר לכת עליז.
X X X
אני זוחל החוצה מהמחסה שלי. מנקה היטב. לא משאיר רמזים להימצאותי במקום. "מוכן לאיסוף" אני מודיע והרכב הצבאי כבר בדרך לנקודת המפגש. יש לי עוד שני קילומטרים לצעוד בשקט עד שהוא מגיע. אני מהרהר שוב בשני האנשים שנפלו מכדורי הרובה שלי. כבר לא פעם ראשונה, אני מזכיר לעצמי, ומריץ בראשי את הביוגרפיה של המטרה הראשית: אף פעם לא עשה משהו רציני למען האמת... התחיל עוד בששת הימים בגדה תחת השלטון הירדני, צולף בתושבי כפר סבא. לאיטו התקדם לתכנון פיגועים, כל פעם איזה משהו קטן, דואג להישאר בצללים. טוב, בסוף הרבה דברים קטנים נאספו ולמישהו בהחלט נמאס גם ממנו... אולי הוא לא התכוון לחיות חיים כאלו? הבזיק מוחי לרגע, אולי הוא רק קיבל פקודות ממש כמוני? הא! הרי לכם תובנה חדשה. אבל בשבילו זה כבר לא ישנה, אז אני חושב לי על משהו אחר, עליז יותר.
X X X
כן, הם מרוצים מאוד עכשיו, בדיוק כפי שקיוויתי. סיפרתי לאשתי בשקט והיא מאוד גאה בי. כל כך התרגשה שיש מטרה כה נעלה שממלאת אותי. בכלל המשפחה שלי הכי נהדרת שיש. הם קבעו לי עוד משימה בשבוע הבא! כך זה מתחיל, אני מהרהר. אחד אחד אכניס אותם בין כוונות. אחד אחד הם ייפלו, עד שלא יישאר להם זכר. אני מתכוון לראות את זה קורה עוד בימי חיי. כן, בהחלט. זוהי מטרה שראוי לחיות, ואם צריך אף למות למענה.
X X X
המפקדים מרוצים, כפי שציפיתי, ואני מקבל טפיחה גדולה על השכם. כבר לא כל כך אכפת לי למען האמת. אני משתחרר עוד ארבעה חודשים וכל זה יהיה מאחוריי. שוב המחשבות מציפות אותי. אני שוכב עכשיו במיטה בבסיס ומנסה להירדם. רגע לפני שהעיניים נעצמות וחלומות מוזרים יחלחלו להם מבעד לעפעפיים אני מצליח בקושי לתפוס שבעצם צריך קצת לרחם עליהם לפעמים, באמת, כמה לגמור, אחד אחד, בין כוונות.
