אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב
אלמוות
ביקרתי ביקום כולו. הייתי עולם ומלואו. עתה אני גווע.
הזמנתי את כולם, אך אינני בטוח שהיה זה הצעד הנכון. ככלות הכל – כל אחד ואחד מהם ניסה לשים קץ לחיי בהזדמנות זו או אחרת. אולי כשאספר להם מי אני, הם יצטערו על אובדני. אינני יודע מתי ואם אי פעם נולדתי, בדרך שבה מגדיר כל אחד מהם לידה. כל שאני יודע הוא שהייתי שם תמיד ועתה לא אהיה יותר לעולם, עובדה שכנראה לא תשנה דבר לאף אחד מהם, לפחות כך הם מאמינים – במה כבר יכולה להזיק אגדה עתיקה?
הנה.
אני כבר רואה אותם קרבים אליי. הראשונים, הקרובים ביותר, החלו להגיע. הם מביטים בי במבטים משונים. אינני יודע כיצד לפרש את מבטם, אך את שפתם אני מבין – זה טבוע בגנים שלנו.
"אתה בטוח שזה המקום?" אחד מהם שואל את עמיתו.
"בטוח לחלוטין, למרות שאני יודע בוודאות שאין כאן שום צורת חיים אינטליגנטית חוץ מ…"
"אתה חושב שזה הוא?" הוא אומר ומצביע עליי.
"כן." עונה השני ומוסיף, "מעניין אם הוא יכול לדבר אתנו, ככלות הכל – הוא שלח לנו את ההודעה, הוא כנראה גם יוכל לדבר בשפתנו."
"אולי, אבל אני חושב שהוא ישן, או שהוא כבר מת והגענו מאוחד מדי."
"לא, תראה, הוא זז קצת פה ושם, אולי הוא נושם, אני לא יודע." היצור גירד את ראשו.
"איפה העיניים שלו? איפה הפה שלו? אני רוצה לדבר אתו להביט לו בעיניים."
פקחתי עין אחת – עשרים ושש עיניים אחרות נשארו סגורות.
"לכל הרוחות!" הוא פלט, "זה באמת חי! תראה את הגודל של העין הזאת!"
כמו חיית שעשועים הייתי, לקראת מותי הקרב ובא. הייתי קרוב כל כך למוות מספר כה רב של פעמים עד שתחושת הפחד עזבה אותי כמעט לגמרי. אלא שעתה המצב היה שונה במקצת – עתה ידעתי בוודאות שאני עומד למות. מחשבותיי החלו להתערפל והיה נדמה לי שאני נמצא שוב בכוכב הלכת הנורא ההוא – מאוחר יותר הם קראו לו…
מלקחי המימן שלי הפסיקו את פעולתם. מנוע הפליטה האורגני שלי כבה, ועתה ריחפתי בחופשיות במרחבי החלל. עין הטלסקופ שלי גילתה כוכב נוח וקריר אי שם בקצה הגלקסיה. הייתה זו, ללא ספק, אחת ממערכות השמש היפות ביותר בהן נתקלתי. בחנתי את כוכבי הלכת בקפידה, לא רציתי כוכב חם מדי או קר מדי, החלטתי להשתקע באחד הכוכבים למשך זמן רב, לנוח קצת ממסעותיי בחלל. כאן, אולי, אמצא עוד מישהו כמוני. זה לא ייתכן, טענתי ביני לבין עצמי לפחות מליון פעמים. חייב להיות עוד אחד לפחות – הרי אם אין עוד מישהו כמוני אז מהיכן הגעתי, מה אני עושה כאן? ומדוע בכל מקום אליו אני מגיע אני לא מוצא כלום מלבד אלימות חסרת פשר?
לקראת הנחיתה הפך גופי האפור–ירוק מחרוט חלק ויפה לחצי כדור חלול. האטמוספירה, כך הראו לי עיניי השונות, הייתה סמיכה מספיק בכדי ליצור חום שיוכל להפריע לי בעת הנחיתה. האיברים החשובים והרגישים נעו פנימה, אל מרכזו של חצי הכדור. החלקים הקשים בעורי הופנו כלפי חוץ ותהליכי הפקת חנקן נוזלי החלו בכדי לקרר אותי בכניסה. בטרם נכנסתי לאטמוספירה הצלחתי להגניב כמה מבטים מהירים בעזרת עין הטלסקופ שלי אל פני השטח. במבט ראשון לא נראו כל יצורים חיים בכוכב הלכת הזה. הרבה צמחייה וים, אך שום נפש חיה לא נראתה באופק. לא היו סימנים שיעידו על קיומה של ציוויליזציה מפותחת, אפילו לא מבנים מלאכותיים שירמזו על קיומה של תבונה כלשהי. זה היה טוב. לא רציתי שיפריעו לי במנוחתי, אך תמיד קיוויתי שאמצא משהו, מישהו שאוכל לדבר בשפתו, מישהו כמוני.
לבסוף הגיע הרגע ופגעתי באטמוספירה. מאותו רגע הייתי עיוור. כל שנותר לי לעשות הוא לחכות ולקוות שחישוב המסלול שלי היה נכון ואני אפול לתוך המים ולא לתוך לוע של הר געש פעיל. החמימות החלה לעטוף אותי. התחילה היה זה נעים, לאחד הקור התמידי של מרחבי החלל, אך תוך שניות מעטות הפך החום למצב מעיק. התחלתי להפריש את החנקן הנוזלי דרך נקבוביות עורי. זה הקל במידת מה על החום ושמר על האיברים הרגישים שלי בטמפרטורה קבועה. לבסוף פגעתי במים הקרירים, בדיוק כפי שתכננתי. נתתי לחנקן הנוזלי שנשאר לי להתחמם ולמלא את כיסי החנקן שלי בגז. עתה צפתי בשקט על פני המים הכחולים. היה זה יום בהיר והשמש תלתה גבוה בשמים. כמה עננים לבנבנים עיטרו את הרקיע התכלכל, מסבירים לי על כיווני הרוח השונים. התחלתי לחתור. השמש עלתה וירדה מעל ראשי מספר פעמים עד שלבסוף הגעתי לאדמה יבשה. החוף היה עשוי חול רך וצמחיה סבוכה וירוקה צמחה פרא מטרים ספורים מהחוף. עין הגישוש שלי החלה בפעולתה למציאת מקום טוב לתדלוק. שחררתי אותה ובינתיים חפרתי לעצמי גומחה בצמחייה הסבוכה. עין הגישוש קפצה לה הרחק משם על שתי רגליה הקטנות.
נרדמתי.
אינני יודע כמה זמן ישנתי, אך כשעין הגישוש העירה אותי הייתי רענן. חשתי בה בהתקרבה ופתחתי את הכיס שלה. היא קפצה לתוכו מייד והחלה להזין אותי במידע. שיניתי את צורתי כך שאוכל לנוע דרך הצמחייה הסבוכה בקלות. גובהי היה קצת יותר מצמרות העצים. התנהלתי לאטי בדרכי אל מקורות המזון והדלק אותם מצאה עין הגישוש. בדרכי אל המקום שלחתי כמה עיניים לחפש צורות חיים אחרות, משהו שידמה לי. ראיתי דרך עשרים עיניים בו זמנית. עין הגישוש הנחתה בינתיים את איברי התנועה שלי אל המקום המיועד. המקום היה סלעי וקשה. הייתי צריך לבזבז די הרבה אנרגיה בכדי לחפור בסלע. לבסוף הגעתי אל ריכוז האורניום המיוחל והתחלתי בתהליך הארוך והמייגע של זיקוק החומר הרדיואקטיבי היקר. המסע עד לקצה הגלקסיה כילה כמחצית ממלאי המזון/דלק שלי. אם ארצה להגיע אל הגלקסיה הבאה בתור אאלץ לחכות זמן ניכר עד שהמאגרים יתמלאו. אימנתי את גופי לעשות את העבודה באופן אוטומטי ונרדמתי שוב. לפני שהאפלה עטפה אותי שוב קראתי לעיני הרבות לחזור לאחר שלא מצאו דבר ראוי למבט. כל אחת התחברה בחזרה למקומה והתכסתה בעפעף המגן עליה.
לא יכולתי לזוז.
חשבתי בתחילה שזה היה רק חלום, אך השעון הפנימי שלי אמר שישנתי זמן רב מדי. המאגרים התמלאו כבר מזמן והיה עליי לעזוב את כוכב הלכת. שוב ניסיתי. כאילו שריריי היו משותקים לגמרי. ידעתי שזה לא המצב – משהו מחזיק אותי בכוח צמוד לאדמה. פקחתי את אחת מעיני ואז ראיתי אותם. היה זה כמו בכל פעם. בכל כוכב לכת בו ביקרתי הם היו צצים, בכל מקום בצורה אחרת. ברגע שהם גילו תזוזה הם רצו אלי. מחזיקים כל מיני מכשירים מוזרים בידיהם. שניים מהם הגיעו אליי בריצה, עיניהם הקטנות מביטות בעיני בסקרנות. עצמתי את עיני ופקחתי עין אחרת. מיד הגיעו גם אליה שניים מהיצורים המוזרים האלה. הבטתי מסביבי, בוחן את כל האורות המרצדים, את היצורים ההולכים להם הלוך ושוב, צעקות התפעלות פה ושם. הבנתי את שפתם, כפי שהבנתי כל שפה שהיא – זה טבוע בגנים שלנו. זה קורה שוב, ידעתי בוודאות. נרדמתי לזמן רב מדי והם הספיקו להתפתח די הצורך בזמן זה. מעולם לא הבנתי מדוע או כיצד בדיוק הם נוצרים. כנראה בתת המודע שלי תמיד רציתי חברה, תמיד רציתי יצורים חיים וחושבים שיחלקו איתי את חיי – אז חלמתי אותם והם היו כאן. לא תיארתי לעצמי מעולם שיהיה זה כך כל פעם מחדש, שאהיה נתון בסכנה מאותם יצירי תת המודע שלי.
"לעזאזל! ראית את העין הזאת פרופסור?" אמר אחד מהם בהתפעלות.
"בוודאי, בני, תפסיק לצעוק ולעשות מעצמך צחוק!"
"פרופסור! בוא לכאן! מהר!" צעק מישהו והפרופסור מיהר לצאת מטווח הראיה של העין שלי. פקחתי עין אחרת והמשכתי לעקוב אחריו. לפתע הרגשתי מן עקצוץ קטן. הם נגעו במנוע האורגני שלי! ואז, לפני שהספקתי להבין מה קורה…
"הו, לכל הרוחות, פרופסור, לא התכוונתי! רציתי לבצע רק חתך קטן!"
"טיפש!" צעק הפרופסור, "מי יודע במה נגעת עכשיו! צא מכאן עכשיו, אני אתפוס אותך לשיחה בחוץ אחר כך." לא יכולתי לראות את תנועותיהם או את הבעות פניהם, העיניים שלי לא יכלו להגיע עד לשם, אך ידעתי בדיוק מה נעשה לי. הכור המרכזי – זה שאחראי על הפיכת המימן מגז פשוט לדלק – הוא פשוט כרת אותו – עתה אין לי כל דרך לנוע בחלל! הוא פגע בעוד כמה מערכות חשובות. סילוני הבריחה שלי ניזוקו קשות ועתה לא יכולתי אפילו להתרומם מעל לפני האדמה. כל מערכת ההנעה האורגנית שלי הייתה חשופה במשך כל הזמן הזה, עורכת בדיקות חוזרות ונשנות לקראת ההמראה. עתה הייתי נתון לחסדיהם.
היה זה כך בכל כוכב לכת בו נחתי, אך מעולם לא הגיע המצב לידי כך. עבר זמן רב בטרם הצלחתי לגדל בסתר כור הנעה חדש ולתקן את הנזק שנעשה לי. הפעם גידלתי אותו בתוך גופי. ואז בלילה אחד כשכולם כבר עזבו הוצאתי אותו החוצה והתקנתי אותו במקומו. הפעם לא בזבזתי זמן וברחתי מיד מהמקום ההוא ומניסוייהם האכזריים, מפעיל את סילוני ההמראה שלי במלוא העוצמה. היה זה המקום הנורא ביותר בו ביליתי במסעותיי הרבים בחלל. בכל מקום היו אחרים שניסו להשמיד אותי, אך כאן… מאוחר יותר גיליתי את שמו של כוכב הלכת בפי יושביו – הם קראו לו "כדור הארץ".
היו אלה בני כדור הארץ שהגיעו אליי ראשונים. האגדות שלהם סיפרו עליי. עד אותו רגע הייתי רק אגדה בעיניהם, שריד לסיפור מתח מהימים בהם רגל אדם (כך הם קראו לעצמם – בני אדם) לא דרכה על כוכב לכת זר. אך אני הייתי כאן, שריד חי וגווע. אך הם, כפי שלמדתי להכיר אותם בשנים בהם חייתי כחיית הניסויים שלהם, היו תמיד ספקנים, ומעל לכל – חסרי סבלנות. הם כבר רצו ללכת, לעזוב אותי, לא לחכות לאחרים שיגיעו. אימצתי את שריריי והנעתי את האוויר הדליל בתנועות שיצרו את המילים שרציתי ליצור. דיברתי אליהם בשפתם שלהם.
"אני חיכיתי לכם מיליוני שנים." אמרתי, "עתה הגיע תורכם לחכות! חכו כאן מספר ימים."
הם נרתעו מייד. חיפשו את מקור הקול. לא האמינו שאני מסוגל לומר משהו בשפתם.
"כן," אמרתי, "אני אמרתי זאת! אני! חתיכת הבשר הרופסת שאתם רואים מולכם – אותה חתיכת בשר ששביתם בעולמכם – בכדור הארץ – לפני אלפי שנות אדם!"
הם נאלמו דום.
"הוא יודע! איך ייתכן שהוא מכיר את האגדה? אלא אם כן זה באמת הוא…" אמר אחד מהם.
"אני לא יודע. אבל זה מתחיל להיות מעניין. אנחנו מקליטים הכל, נכון?"
"כמובן, כל מילה ורחש, כל תנועה שלו בתלת ממד. מעולם לא האמנתי בסיפור הזה, אך הנה הוא כאן לפני. פשוט לא יאמן!"
"אוקיי, אני מציע שנחכה בחללית עד שהוא יאמר לנו מה לעשות. זה לא יכול לקחת יותר מכמה ימים."
שמחתי על תבונתו של האדם השני. חברו היה ספקן יותר וכנראה לא חקר את כל העניין לעומק לפני שהגיע לכאן. במשך הימים שבאו הגיעו כולם. מכל רחבי היקום – כל מי שהיה חכם מספיק לפתח הינע בינכוכבי ולהגיע אליי בזמן. זמני קצר ועליי לשמור כמה שיותר כוחות עד שכולם יגיעו.
כל אחד הגיע בכלי ייחודי אחר, חלקם אף הגיעו לבדם – ללא כלי עזר – הם היו הדומים לי ביותר ופיתחו את עצמם עד לרמה בה כבר לא היו צריכים כלים – גופם סיפק להם את אמצעי ההנעה. לבסוף כינסתי את כולם. הסברתי הכל בשפה היחידה שידעתי שתהיה המשותפת לכולם. טלפתיה. בתחילה חלקם נרתעו, חסמו שלא במודע את מוחותיהם. עברו שעות בטרם הצלחתי לדבר לכולם כך שיבינו. לבסוף סיפרתי להם את סיפורי.
"אין לי שם." פתחתי, "אך כולכם קוראים לי בשם זה או אחר מבלי שאתם יודעים זאת. אספתי אתכם אליי מעולמות שונים ומשונים, מקצותיו המרוחקים ביותר של היקום. כולכם שונים, בעלי צורה, דיבור ואופי שונים לגמרי, אך לכולכם מכנה משותף אחד."
המתנתי לרגע, נותן למילותיי להיטמע בראשם, למחשבותיי להכות שורש במוחותיהם ולצמוח הלאה. כולם היו מרותקים ולא יכלו להסיר את מבטם ממני. היה זה כמו לעמוד בתצוגה של פסלים – הפסלים שלי.
"הגעתם לכאן מסיבה אחת – רצונכם להיענות לקריאתי. אף אחד לא אילץ אתכם לבוא ואני מודה לכם על בואכם. אתם, כולכם ביחד וכל אחד ואחד מכם לחוד, באתם לכאן לארח לי חברה ברגעיי האחרונים. אני – אם לא הבנתם עד עכשיו – גווע. בעוד זמן קצר לא אהיה אתכם יותר. אינני יודע לאן הולכים לאחר המוות. אני יודע לאן כל אחד ואחד מכם ילך לאחר מותו – אתם מגיעים אליי."
הרגשתי את מחזורי הדם שלהם מואצים, כל אחד הביט בבן זוגו כלא מאמין. גם אלו שהגיעו לבד חיפשו ביטחון ביצורים המשונים שעמדו מסביבם, צופים בי ומקשיבים לי.
"ברגע שאמות אינני יודע לאן אגיע. אינני יודע לאן תגיעו אתם. כל שאני יודע הוא שכל אחד מכם חייב לפגוש את בוראו וכשאני לא אהיה כאן… ובכן אינני יודע אם זוהי מתנה או קללה. הייתי רוצה שתהיה זו מתנה מפני שכולכם תוצרי בשרי ולפיכך בניי אתם, ואת בניי לא אוכל לקלל. אך הייתי רוצה שתהיה זו גם קללה, ואת הסיבה לכך כבר לא תוכלו לשנות. בכל מקום בו נחתי יצרתי מין אחר, גזע שונה, ובכל מקום מחדש ניסו יצירי כפיי להרוס אותי – כל אחד ואחד מכם ניסה להרוג אותי, לגרש אותי, לשרוף אותי, לערוך עליי ניסויים מדעיים, לקבור אותי עמוק באדמה. אך אני שרדתי והמשכתי במלאכתי."
"ועתה בניי, אל תאמרו "אלוהים" מפני שאני מת. אל תצטערו עליי – אני מילאתי את משימת חיי ועתה הגיע תורכם להשליט סדר ביקום. עזבו אותי במנוחה ואל תניחו את כף רגלכם כאן לעולם, שכחו אותי, הפכו אותי לאגדה מעורפלת. אני עוזב אתכם ובמותי אני מותיר לכם את האלמוות."
