אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב

  צופריף מניחה את ידה כבדרך אגב על ידית הדלת, פוסעת החוצה ונופחת את נשמתה. זה קורה מיד, ליבה פשוט נדם, בדיוק כפי שצריך היה לקרות ולכן אפשר לומר שבכך... למעשה אי אפשר לומר שבכך. ניתן לומר משהו אחד על צופריף, אני חושב שהיא הייתה אוהבת את זה, היא עדיין לא בחרה, לא הספיקה, אבל אני משוכנע שהייתה בוחרת אסטרו ולא טסטו. בשבילי היא תמיד תהיה היא ולא הוא, למרות שהאפשרות תמיד הייתה קיימת בשבילה.

 

  אלגיא כבר עשה את הבחירה שלו לפני מספר שנים והוא מאוד מרוצה. הוא עדיין מבלה הרבה בחברת לאלט, לא אסטרו לא טסטו, כי כמו כולם בגילו הוא עדיין מרגיש שתהיה לו השפעה על אחד או אחת לבחור נכון. נכון כפי שאלגיא היה רוצה, אבל בינו לבין עצמו הוא יודע שאפילו הוא, כאשר עוד היה לאלט, מעולם לא הקשיב להפצרות של זה או של זו לגבי הבחירה שלו. את הבחירות עושים לבד. אף אחד לא מאלץ אותך, למרות ששמע שהיו אי שם בעבר תקופות אפלות שלא יחזרו עוד. זמנים בהם המוצא הגנטי ביצע את הבחירה מתוך גחמות שרירותיות וקרות.

 

  "בואי נלך לים." הוא אומר לצופריף יום אחד. מאז שפגש בה לראשונה היה משוכנע שהיא תהיה אסטרו והיא, נפש עדינה שכמותה, מעולם לא נתנה לו להרגיש מוזר בעניין.

  "אתה יודע שאני לא ממש אוהבת ים." היא חייכה אליו בביישנות כאילו שלא ידע כל מה שיש לדעת עליה כבר, והיא רק מנסה לרענן את זכרונו הפגום.

  "אני יודע, אני יודע," הוא אומר בנפנוף קל של זרועותיו, "אבל לא צריך להיכנס, רק לשבת על החוף, אפילו לא צריך בגד ים, רק תביאי את הטוניקה הירוקה הזו שאת אוהבת."

  צופריף הביטה על עצמה לרגע וחייכה. באמת עבר זמן רב מאז לבשה את הטוניקה שלה. היא הייתה תקועה יותר מדי זמן במעבדה, אם אפשר לקרוא לזה כך. אלגיא תמיד שאל מה היא עושה שם והיא תמיד הייתה מחייכת ואומרת שזה רק ישעמם אותו.

  "אתה שואל רק בשביל הנימוס, אני יודעת."

  אלגיא רק מושך בכתפיו ואומר, "אני רוצה לדעת, אבל אל תספרי אם את לא רוצה."

  "אולי לא תרצה לדבר איתי אחרי שאספר לך." היא מתגרה בו.

  הוא לא נופל למלכודת ורק אומר, "בסדר, יום אחר אולי, נלך לים?"

  הוא תמיד רוצה ללכת לים, הוא לא מבין כמה זה מסוכן. אף אחד לא מבין כמה זה מסוכן. צופריף יודעת את האמת על הים, גם אם זה רק הים התיכון, זה כבר מזמן גלש מעבר לתעלת סואץ ומיצרי גיברלטר, זה כבר נמצא שם שנים במים. כולם יודעים שזה שם, רק לא יודעים למה זה שם ומה זה עושה שם, אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח, בעיקר אם רואים אותן בוהות בך בחזרה, כפי שקורה לצופריף בכל פעם במעבדה שלה. אתם מבינים, המעבדה נמצאת בקרקעית הים התיכון, עשרים קילומטר מול חופי חיפה. רק הצוללת של האוניברסיטה יכולה לקחת אותה לשם ובחזרה. כבר חמש שנים שהיא עושה את דרכה לשם פעמיים בשבוע לבהות בפלמינגו, לרשום רשימות ולחזור.

 

  הפלמינגו הגיעו משום מקום. עדיין מנסים להבין איפה זה שום מקום הזה. מה שכן יודעים זה שהם ורודים. אלפי גוונים של וורוד. לא משנה מאיזה כיוון תביט בהם, כל מי שיביט בהם יאמר שהם וורודים. הם שוחים בעצלתיים, חסרי גפיים, עם זוג עיניים ענקיות הבולטות מראשם כמו זוג דובדבנים רגע לפני הקטיף. אה, ויש להם שפתיים. יש להם חיוך אנושי ממש, עם שורות של שיניים אנושיות ולבנות. הם אוהבים לחייך, אבל לא אומרים מילה, רק מחייכים ובוהים בך בחזרה.

  "אתם מסוכנים." היא אומרת להם מבעד לבועת הצפייה במעבדה. הפלמינגו רק מחייכים אליה בחזרה, חיוך טיפשי כזה, של ילד בן שנתיים שמחייך בלי להבין על מה ולמה.

  "אתם מסוכנים," היא חוזרת ואומרת, "למה אתם כאן? למה הפלמינגו המעופפים כבר לא איתנו? למה לקחתם להם את הוורוד?"

  כך היא חוזרת ושואלת אותם בכל פעם. למה, למה, למה... אבל הפלמינגו לא עונים לה. הם לא מדברים, אז צופריף מדמיינת לה שיחות איתם. כל הבעה שלהם היא מילה חדשה בשבילה. כל מנוד ראש קטן, עווית בשפתיים, חיוך עקום, לכל מחווה יש את המשמעות שלה. צופריף היא יצור אמפאתי, אבל אף אחד לא יודע את זה, אפילו לא היא בעצמה.

  "כמו כל דבר בעולם, הוורוד תמיד היה שלנו." היא מדמיינת אותם אומרים לה.

  "ולפני שאתם הייתם, איפה היה הוורוד?" היא אומרת את המילים בקול רם. היא יודעת, המדענית שבה יודעת, שהקול שלה נשמע כמו זמזום עמום מבעד לבועה האקרילית העבה, אבל כשהיא מדברת גם המחשבות שלה מדברות וכך, מתוך הדמיון שלה הם תמיד עונים.

  "לא היה ורוד." הם אומרים, "לא היה צבע. אנחנו צבענו את העולם."

  "אתם יהירים." עיניה מתמקדות בזעם בפלמינגו השוחה לאיטו מולה.

  "לא." הוא עונה בשלווה מוחלטת, "אנחנו לא יודעים למה, אבל זה ככה."

  "איך אתם יודעים?" היא דורשת, זועמת, מקשה שוב.

  "זה משהו שיודעים."

  "מי לימד אתכם?"

  "אנחנו לא לומדים. אנחנו יודעים."

  צופריף מגלגלת את עיניה בתסכול ומנסה גישה אחרת. היא אומרת, "אתם יודעים שאתם מסוכנים?"

  "אנחנו יודעים, אנחנו ידע, יש סכנה בידע?"

  "אתם תעלו מהים ואז לא יהיו אנשים יותר."

  "אנחנו יודעים."

  "זו סכנה!"

  "אנחנו לא מבינים. אנשים זו סכנה?"

  "אם אין אנשים זו סכנה." היא כמעט לא יכולה לעמוד ברגשות המציפים אותה, התחושה של אי הוודאות מצד אחד ותחושת הבלתי נמנע מן העבר השני. הכל מתרגש עליה ואז הוא אומר, "אנחנו לא יודעים את זה. אנחנו יודעים שאנחנו כאן. אנחנו יודעים שיש אחרים שהם לא אנחנו. אנחנו יודעים שהיו אחרים ויהיו אחרים, אבל אנחנו תמיד נהיה."

  צופריף כבר חשבה שתוכל לעמוד בפרץ אבל אז, כמו משום מקום, דמעה נקווית בעינה. היא מנסה לשווא לשאוב אותה בחזרה, אבל היא גולשת ללא שליטה במורד לחיה השמאלית, משתהה לרגע, מרגישה את החום של צופריף עולה ומתאדה לה אי שם אל חלל האוויר הממוחזר. הפלמינגו משנה את חיוכו הנצחי במידה כזו שכל אחד אחר לא היה שם לב אליה, אבל צופריף מבחינה ומדמיינת שהוא אומר, "אנחנו יודעים." ואז מפנה ממנה את מבטו ונעלם במצולות.

 

  קל יותר לשכוח הכל. קל יותר להיות עם אלגיא בים, עם הטוניקה הירוקה שלה והשמש של תחילת האביב מחממת את גופה. היא מחייכת ונשענת לאחור בכיסא הנוח.

  "אמרתי שיהיה נחמד בים." אלגיא מציין את המובן מאליו וצופריף שולחת יד אל התיק שלה ושולפת משקפי שמש. היא לא אומרת מילה, זה רק יהרוס את הרגע. היא מניחה את משקפי השמש על עיניה ומביטה אל הים הכחול וקצף הגלים הלבן. אלו הופכים בבת אחת לגוונים של חום ואפור מבעד למשקפיים. לבסוף, אחרי כמה דקות של שתיקה נעימה היא אומרת, "הוא עדיין מסוכן אתה יודע."

  "הים?" אלגיא לא מביט בה. הוא גם שם משקפי שמש, גדולים יותר משלה, ובוהה מערבה אל השמש שתשקע מעבר לגלים בעוד שעתיים.

  "הים זה רק מים, מה שיש בתוכו מסוכן."

  "את רוצה לספר לי על המחקר שלך עכשיו?"

  "כן." היא אומרת ומפתיעה את עצמה. היא נשענת על מרפקה הימני, לחי בכף ידה, ואומרת אליו, "אתה וכולם חושבים שזה כלום, אבל אני יודעת שהחיים תמיד הגיעו מהים."

  "כולם יודעים את זה צופי," אלגיא קורא לה כך כאשר הוא מבחין שהיא מעט נסערת, "אבל מה רע בעוד חיים שיגיעו מהים?"

  "אתה יודע שהם לקחו את הוורוד, נכון?"

  "לקחו? הפלמינגו?"

  "כן, היו פעם עופות כאלו, אתה יודע."

  "אולי כולם נפלו למים והפכו לפלמינגו האלו." הוא מחייך לעברה בבדיחות הדעת, מפנה את ראשו קלות לעברה ודמותה ניבטת אליה מזגוגיות משקפיו מעוותת וכהה, כמו פלמינגו שהלך לעולמו. לרגע צל מוטל על שניהם, העולם מחשיך והם מסירים את משקפי השמש שלהם ומביטים לכיוון הים. מסה אפלה עומדת מולם.

  "היי צופריף." אומרת הדמות, מיתמרת מעליהם ומתקרבת עוד פסע, "איך הולך שם מתחת למים? מזמן לא ראיתי אותך מעל המים." הוא מגחך וחושף טורי שיניים לבנות מושלמות.

  צופריף צוחקת קלות לעברו ואומרת, "היי גלמוג, זוז, אתה מסתיר לי את השמש."

  "הו," הוא אומר לרגע במבוכה וצועד לעברם, ידו מושטת כבר לעברו של אלגיא והוא אומר, "גלמוג, נעים מאוד."

  אלגיא מתרומם מכיסא הנוח שלו, מתיישב ומושיט את ידו ואומר, "נעים מאוד גוליית, אני אלגיא."

צופריף פוצחת בצחוק מתגלגל לידם וגלמוג מרעיד בצחוקו חצי מחוף הים. עורו הכהה, כמעט כצבע פולי קפה קלויים, וגובהו האדיר, בטח לעומת זה של אלגיא הצדיקו בהחלט את הבדיחה על חשבונו. צופריף חשבה באותו רגע שהוא נראה כמו אל יווני וניסתה לחשוב האם היו אלים יווניים עם גוון עור כהה כל כך. זה גרם לה להרצין לרגע והספיק בשביל לגרום לצחוק של החבורה הקטנה לגווע.

  "מה קרה, צופי?" אלגיא שאל.

  "מה?" היא נרתעה ואז אמרה, "שום דבר, רק חשבתי על משהו. גלמוג, שב על החול, אין כאן כיסאות נוח לגודל שלך."

  "אני אחיה," הוא אמר בחיוך והתיישב ביניהם, "אז צופריף סיפרה לך על הים המסוכן שלה?"

  "בדיוק התחלנו לדבר על זה," היא אמרה, "אבל לא אמרתי לאלגיא כמה הים מסוכן כשאתה בתוכו ואיזה שינויים היו צריכים לעשות בפתחים של הצוללת רק כדי לכלול אותך בצוות המחקר."

  "צוללת?" אלגיא אמר.

  שני האחרים בהו בו לרגע ואז שוב פרצו בצחוק מתגלגל.

  "לא אמרת לו?" גלמוג ניגב דמעות של צחוק מלחייו ומרח אותן בחול זהוב.

  "אמרה לי מה? שיש לה צוללת?"

  "שאני חברה בצוות המחקר התת ימי של אוניברסיטת חיפה," צופריף נאנחה קלות והמשיכה, "אני חוקרת את הפלמינגו בתחנה תת מימית מול חופי ישראל."

  "טוב, זה לא ממש מסוג הדברים שיגרמו לי להפסיק לדבר איתך."

  "גלמוג," היא פנתה בעצלתיים אל הענק השחור, "תעשה לי טובה וקבור אותו בחול, הוא לא יחסר לנו."

  "בשמחה, כמה עמוק?"

  "כמה שיותר עמוק יותר טוב."

  "טוב, בסדר," אלגיא העמיד פני נעלב לרגע, "אז הפלמינגו רעים אמרנו?"

  "אני אמרתי."

  "אני לא יודע על זה שום דבר, אלגיא, זה הכל תיאוריות שלה."

  "אז מה, צופי, היינו בקטע שהם לקחו את הוורוד. מה עוד?"

  "אה, אתם שם? טוב, כל עוד הם לא לוקחים את השחור שלי אני בסדר עם זה. כמה זמן מאז שבחרת, אלגיא?"

  "חמש שנים בערך, עוד רואים שאני חדש בזה?"

  "אתה לא רע, יחסית, אני יכול לומר אחרי שלושים שנה בלי חרטות שגם לך לא יהיו כאלו. אצלך זה לכל החיים." הוא מביט בידענות עמוק לתוך עיניו של אלגיא שרק מניד ראשו במידה בלתי מורגשת כמעט, אבל מספיק בשביל לסגור את הנושא.

  "או מה שהפלמינגו ישאירו לנו." צופריף יודעת שהיא הורסת את המסיבה אבל לא אכפת לה. יש לה משהו לומר והיא מרגישה שזה חייב לצאת, אז היא אומרת, "בקיצור, אתם מקשיבים?"

  "אהא." שניהם אמרו ביחד.

  "אז אני יודעת שחלק מזה בדמיון שלי, אבל הדמיון שלי הוא לא כמו שלכם, הוא אחר."

  "את זה אני שומע פעם ראשונה," גלמוג אמר בהפתעה, "מה שונה בו?"

  "מה שאני מדמיינת הופך לפעמים למציאות."

  "אז תדמייני פלמינגו טובים שאפשר ללטף מדי פעם. זה נכון שלא הצליחו לתפוס אחד מעולם?"

  "נכון מאוד," גלמוג מתחיל להסביר אבל אז רואה את הבוהק בעיניה של צופריף ובמנוד ראש קטן מסמן לה להמשיך.

  "זה לא עובד ככה. אני מדמיינת דברים שקורים באמת, בזמן שהם קורים, אני לא חוזה את העתיד, אז אני מדמיינת שאני מדברת עם הפלמינגו."

 "אז מה הם אומרים?" אלגיא שואל, מופתע לגמרי, אבל לא נותן להרגשה לגבור על הסקרנות הטבעית שלו.

  "הם לא אומרים. הם יודעים. הם התגלמות הידע העולמי. הם יודעים הכל."

  "הכל?" מהדהדים שניהם יחד.

  "זה מה שהם טוענים."

  "אז למה הם רעים בעצם?" גלמוג מנסה להקשות, "זה נשמע כאילו שהם מחווטים ככה."

  "כן, אבל הם עדיין יכולים לבחור."

  "אולי מישהו אחר בוחר בשבילם..." אלגיא מנסה בטון מהורהר, "אולי הידע שלהם הוא לא שלהם, אולי מישהו מכוון אותם, נותן להם את הידע והם רק הכלי."

  "הם לא כלי," צופריף אומרת בהחלטיות, "הם תוצאה."

  לזה שני האחרים לא מוצאים מה לומר. הם מהרהרים בדבר. שאר אחר הצהריים עובר בשקט. השמיים בהירים לגמרי והשמש שוקעת בים בגווני וורוד עמוקים. הם בוהים שלושתם בשקיעה ללא מילים וכשצופריף קמה מכסא הנוח שלה שני האחרים קמים גם והם הולכים כל אחד לדרכו מבלי לומר מילה נוספת.

 

  בהתחלה צופריף לא ראתה כלום. היא התאכזבה לרגע כי בדרך כלל, לא תמיד, אחד מהפלמינגו תמיד שם כשהיא נכנסת לבועה. בהתחלה, קצת אחרי כן, עיניה מתרגלות לחשיכה והיא חושבת שהיא רואה משהו מנצנץ בחוץ. היא נוגעת במשטח השליטה ומפעילה אורות חוץ עמומים. עדיין כלום. עכשיו יש, עכשיו אין. משהו מתעתע בה ואז, כמו מתוך חלום של עליזה, היא רואה את החיוך. זה חיוך ללא פלמינגו, אבל הוא שם. היא יודעת. היא מרגישה אותו שם ואז העיניים נפקחות, כמו זוג כדורי גולף זוהרים. רק האישונים יוצרים הפרעה קטנה במרכז. לרגע היא לא מאמינה. לרגע היא חושבת שהיא לא נמצאת במעבדה בכלל. לרגע היא חושבת שהכל זה רק חלום, אבל זה לא. זה לא חלום. זה הפלמינגו השחור שלה והוא כבר לא מדבר בדמיון שלה. היא יכולה לשמוע אותו בבהירות מוחלטת בראשה.

  "הגענו." הוא אומר.

  "אתה לבד." היא עונה, "אתה שחור וכל השאר וורודים, איפה הם?"

  "וורודים?" הוא שואל בתימהון, חושף שיני כריש מחודדות ולבנות. זה לא היה שם קודם...

  "הייתם וורודים קודם."

  "לא." הוא אומר בפשטות.

  צופריף לא נרתעת. לא יצור ימי חסר גפיים ירתיע אותה. היא אומרת לו, "לקחתם את השחור של גלמוג, אולי לא רק שלו."

  "אנחנו לא יודעים מי גלמוג."

  נקישה קלה בדלת הכניסה לבועה.

  "כן?"

  "זה אני צופריף, עם מי את מדברת שם?"

  "עם פלמינגו שחור, אתה רוצה לבוא?"

  גלמוג הקיש קלות באצבעו על הדלת וזו נפתחה לרווחה. הוא צעד פנימה, חיוור כולו באורות המלאכותיים של תחנת המחקר. צופריף לא זיהתה אותו לרגע. היא בלעה את רוקה בחוזקה, ניסתה לא לומר מילה על גוון העור שלו ואז, "הם החליטו לדבר איתי בסופו של דבר."

  "הוא לא יזכור." אומר הפלמינגו.

  "את מה?"

  "את הוורוד. הוא לא יזכור כי הוורוד מעולם לא היה קיים."

  "אתה זוכר את הפלמינגו הוורודים?" היא שואלת את גלמוג שנראה לפתע קצת מבולבל.

הוא אמר, "שמעתי מישהו אומר שאני לא אזכור משהו. את מדברת על הציפורים האלו שנכחדו?"

  "לא!" היא אומרת בזעם כמעט, "הפלמינגו האלו, שם בחוץ." והיא מצמידה את אצבעה לבועה עד שזו מלבינה מרוב מאמץ.

  "כשאני חושב על זה, לא יודע למה קראו להם פלמינגו. הם כולם שחורים."

  "כולם?" צופריף שואלת בתימהון.

  "את לא רואה אותם?"

  בבת אחת מאות חיוכים מנצנצים מולם בתאורת החוץ החיוורת. כולם פוקחים את עיניהם ומביטים בה. כולם שחורים. גלמוג, עורו לבן לגמרי, שיערו לפתע כצבע החול על שפת הים, אומר לה, "אז מה הם רוצים לומר עכשיו?"

  "כדאי שתצא." היא אומרת לו, "אני צריכה לבצע את המחקר הזה לבד."

  גלמוג לא מתווכח ועוזב את הבועה, "תקראי לי אם את צריכה משהו," הוא פולט אחריו, "אני אהיה בחדר התקשורת."

  "למה העיניים שלכם גדולות יותר פתאום?" היא שואלת ברגע שהדלת נסגרת לגמרי.

  "בכדי שנוכל לראות טוב יותר בחשיכה."

  "למה השיניים שלכם מחודדות פתאום?"

  "בכדי שנוכל לנגוס במזון ביתר קלות."

  "למה אתם שחורים פתאום?"

  "בכדי שנוכל להגיע בלילה מבלי שיבחינו בנו."

 

  אם היו אגדות לפני השינה שהורים מספרים לילדיהם הן היו משמשות כאות אזהרה. אם לא תתנהג יפה יבוא בלילה הפלמינגו השחור ויטרוף אותך. הילדים נעלמו מזמן, גם ההורים וגם הסיפורים לפני השינה. האדם מגיח לעולם שלם, אפוי, מוכן להתחיל ללמוד מה שיחפוץ. הוא מגיע לעולם חסר מין, לא ממוין, כדי שיוכל לבחור במה שיחפוץ. הוא מגיע לעולם שהגיע לקיצו. אין אגדות יותר. אין מוסר השכל מכיוון שאין מי שישמע את מוסר ההשכל. אין מי שיפיק לקחים, אין מי שינפיק סיפורים. צופריף מתחילה להבין את זה – בדיוק כך צריך להיות. מעולם לא יכול היה להיות אחרת.

 

  "אתם מסוכנים." היא חוזרת לאותה רטוריקה ישנה. אפילו היא יודעת שאין בכך תועלת. שלא כמו הפלמינגו, אצל צופריף הידע לא מיתרגם להבנה מידית. ההבנה לוקחת זמן, והזמן הזה עומד להסתיים.

  "אנחנו העתיד." הפלמינגו אומר, מחייך עדיין.

  "אבל מאיפה באתם?"

  "תמיד היינו כאן, את אמרת זאת בעצמך, אנחנו תוצאה. התוצאה תמיד נמצאת, היא רק מחכה להימצא."

  "אבל..." היא בקושי מוצאת את המילים, "למה?"

  "בכדי לדעת למה, צריך לדעת איך."

  "אמרת שתמיד הייתם, לכן האיך לא חשוב באמת."

  "זו טעות יסודית. האיך יוצר תוצאה. אנחנו סדרה של אירועים. אתם יצרתם את האירועים. אתם הבאתם את התוצאה."

  "אבל זה יכול להשתנות," היא אמרה חלושות, בקושי מאמינה לעצמה, "אנחנו מסתגלים. תמיד הסתגלנו."

  "הדינוזאורים..." הוא אמר ולא היה צריך להוסיף מילה. צופריף יודעת. היא גם מבינה.

 "אז איך זה קרה?" היא שואלת, כמעט בלחישה, לא מאמינה שהקול העדין שלה יכול לנוע מבעד למעטה המגונן של הבועה.

  "אנחנו ידע. אנחנו יודעים כי אנחנו מקשיבים. אנחנו מקשיבים לכל אות ולכל תדר שאי פעם השדה האלקטרומגנטי שיצרתם פלט."

  "אמרת שאתם לא לומדים, אתם יודעים."

  "אנחנו לא צריכים ללמוד. המידע הופך לידע מיד. אנחנו יודעים שאתכם אין תקווה. אנחנו יודעים שאתם החוליה האחרונה בשרשרת. אנחנו יודעים שהטבע לא ייתן לזה לקרות. אנחנו יודעים שכוכב הלכת הזה יקר מכדי להישאר בידכם."

  "אבל הגענו להרמוניה עם הטבע, אנחנו לא מנצלים אותו. מהבחינה הזו," קולה מתחיל לגווע לאיטו בעת שהיא הוגה בקול את שאר מחשבותיה, "אנחנו לא שונים משאר חיות הבר בטבע..."

הפלמינגו נע קלות, נותן לאור להשתקף על עורו השחור. חיוכו גווע לפתע, לשבריר שניה, ואז חוזר במלוא העוצמה.

  "אה." צופריף פולטת אנחה בלתי רצונית ועוצמת את עיניה. הדבר הבא שהיא תזכור יהיו קרני השמש המלטפות שמעירות אותה בדירתה בבוקר שלמחרת.

 

  ביחד עם קרני השמש מגיעה נקישה קלה בדלת.

  "זה אני צופריף. המגיב שלך כבוי, את בסדר?"

  "גלמוג?" היא אומרת חצי מנומנמת, "זה אתה?"

  "אהא, אפשר להיכנס?"

  "זה פתוח, אני כבר באה."

  היא שומעת אותו נכנס ומתיישב בסלון. האירועים של יום האתמול מתחילים לחזור אליה. היא ניגשת לשירותים, מביטה בעצמה בראי ורואה את עורה הוורוד, העדין, החלק ניבט אליה בחזרה. היא חושבת על ההרמוניה שליוותה אותה בכל יום בחייה. היא זוכרת עדיין את אותו יום שהגיחה מעץ הלידה, כיצד הוא נפתח והיא ראתה את אור אחר הצהריים בפעם הראשונה ואת הלאלט ניגשים אליה ומלווים אותה בשביל אל גינת הירק, לאכול את ארוחתה הראשונה. המעבר אל העיר היה הדרגתי. בסופו של דבר כולם מגיעים אל העיר. אתמול היא חזרה אל העיר, אל חיפה, בצוללת. שוב מבצעת את המסע השקט בחזרה ליבשה הבטוחה.

  "יש משהו מלבד הרמוניה?" היא שואלת את דמותה במראה, "אנחנו לא פוגעים באף אחד, הסתגלנו. כדור הארץ שלנו הוא מקום נעים כל כך, מתאים כל כך." היא עוצמת את עיניה ומתחילה לא להאמין למילים שהיא הוגה בעצמה. כמתוך חלום היא מתיזה קצת מים רעננים על פניה, מנגבת ויוצאת לפגוש את גלמוג.

  "מישהי כאן ישנה עד מאוחר," הוא אמר מייד כשראה אותה, חיוך רחב מתפשט על פניו, "קבענו לשבת עם שיאמיר באוניברסיטה, שכחת?"

  היא מביטה בעורו החיוור שוב, שערו הזהוב. אולי מעולם לא היה בגוון הקפה הקלוי, אולי גם כאן הדמיון שלה תעתע בה במשך שנים. היא לא מחייכת הפעם ורק אומרת לו, "שכחתי, היה יום ארוך במעבדה, הרבה לעכל."

  "הפלמינגו, אמרת שהם דיברו אליך."

  היא מנידה בראשה וגלמוג ממשיך, "מה הם אמרו? קיבלנו דיווחים מכל העולם שהם התחילו לדבר, אבל אף אחד לא מבין בדיוק מה קורה. הם לא מדברים לכל אחד."

  "הם אמרו שאם לא נהיה ילדים טובים יבוא פלמינגו שחור ויטרוף אותנו בלילה."

  גלמוג מתחיל לחייך ועומד לפרוץ בצחוק רועם, אבל אז הוא מבחין בהבעה העצובה של פניה של צופריף, בדמעות הנקוות בעיניה, בלחייה העדינות מאדימות קמעה. הוא עוצר, נעמד וניגש אליה, הוא צריך לכרוע ברך בכדי שעיניו יפגשו את עיניה והוא אומר לה, ברצינות תהומית לפתע, "אנחנו חייבים להתגונן. הם עומדים לעלות מהים?"

  צופריף עוצמת לרגע את עיניה שוב, פוקחת אותן ומביטה עמוק אל עיניו של גלמוג, האל היווני מבקש ממנה עצות כיצד להתגונן. היא אומרת לו, "אין הגנות. בכדי להתגונן אנחנו צריכים לפגוע. אנחנו לא פוגעים," היא נאנחת קלות אחרי שרואה את מבטו המשתאה. היא אומרת, "החיים יגיחו פעם נוספת מהים. אין מקום לכולנו כאן. הרמוניה היא לא הפתרון, החיים לא נועדו להרמוניה."

  גלמוג מביט בה בעצב, הוא לא מבין הכל. הוא מבין שכרגע נוכחותו כאן לא תורמת, אפילו מפריעה לצופריף. הוא לא זוכר את עורו השחור, הוא לא זוכר את הפלמינגו הוורודים, הוא לא זוכר שהוא לא זוכר, וכמו כל היתר, הוא יהיה במהרה עוד שכבת אדמה שתלך ותשקע לאורך הדורות.

 

  צופריף יודעת מה עומד לקרות. היא לא מבינה לגמרי עדיין, אבל זה לא חשוב, היא יודעת. אין דבר אחר מלבד הידע. גלמוג עוזב את דירתה הקטנה ללא מילים. הוא לא מביט לאחור, לא זורק הערה אחרונה. צופריף יודעת שלא תראה אותו, או אף אחד אחר, לעולם. היא נעמדת לפני דלת הכניסה, חוששת להניח את ידה על הידית. היא לא יודעת כמה זמן היא עומדת כך. היא נשארת לעמוד עד שזוהר וורוד אחרון חודר מתחת לדלת ומאיר את רגליה היחפות. היא יודעת שהגיע הזמן. הלילה עומד לרדת, הפעם לתמיד. היא מניחה את ידה על ידית הדלת, פותחת אותה וצועדת בבת אחת החוצה.

 

  מפתח ביתה של צופריף, גבוה על הכרמל, אפשר לראות בקלות את השקיעה האחרונה בים. היא מביטה אל האופק, רואה את הגלים הקטנים של האביב מעלים קצף לבן ושם, אי שם בתוך הקצף, אפשר כבר לראות את הנקודות השחורות. מעולם לא היינו בצבע אחר. אלו בני האדם שהעדיפו לדמיין אותנו כך. היכן שנגמר הדמיון אנחנו מתחילים. הם סיימו להאמין באשליה שהם יצרו לעצמם ואנחנו ידענו שהגיע הזמן. הפעם לא יהיה מטאוריט גדול שיהרוס וישמיד, לא אבעבועות שחורות ללא מרפא. לא. האבולוציה מתה, הניסוי נכשל. הידע הקוסמי שנאגר הגיע למיצוי. אנחנו. אני שט על הגלים, הפלמינגו השחור שלה. אני מביט בצופריף עומדת בפתח ביתה. אני יודע שהיא רואה אותי גם, למרות שאני נמצא בין עשרות אלפים כמוני ועוד מאות אלפים, מיליונים, מיליארדים השוטפים את חופי העולם עם התקדמותו האיטית של קו הטרמינוס. צופריף יודעת. זה מה שחשוב. עם הידיעה הזו באה ההבנה, המסקנה הבלתי נמנעת, והכל קורה בדיוק כפי שצריך היה לקרות. ליבה העדין, בפקודה מודעת ממוחה האמפאתי כל כך, מפסיק לפעום ברגע אחד וכך, כשהיא מניחה את ידה כבדרך אגב על ידית הדלת, פוסעת החוצה ומתה.