אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב
עיר אחרת, אחרת
אני שונא להביט בעצמי במראה.
לשם מה היא נמצאת שם? תלויה בחדר האמבטיה על מסמר בודד, בקושי אפשר לראות בה משהו. כל כך קל לשלוח יד ופשוט... אבל זה לא פשוט, כי אילו הייתי מסוגל לצאת מהעיר מבלי להביט בה פעם אחת אחרונה, הכל היה נראה אחרת, העיר הייתה נראית אחרת ואותו ניצוץ שנדמה היה שקורץ לי, אז ועכשיו, אי שם מעבר לגורדי השחקים היה נמוג אל שמי הערב המתקדרים ואז היא... לא, אני לא יכול עדיין לדבר עליה. היא עדיין שם, אני יודע. היא ראתה את אותו ניצוץ בדיוק כמוני, אחרת מעולם לא היינו נפגשים והיא לעולם לא הייתה עוזבת. אצלה בעיר הכל אחרת ועכשיו אין שום סיכוי בעולם שאוכל לוותר, לא אחרי שראיתי את מה שראיתי, לא אחרי שהיא סיפרה לי את אותו הדבר שלא יכולתי לראות, שלא רציתי להבין.
למה אתה בוהה בי ככה? אתה סתם כתם מטושטש במראה!
לא, אני יודע מי אתה, היא אמרה לך ואתה לא מסוגל לקבל את זה, אבל אתה משתפר.
עצמתי את עיניי בחוזקה, לא מסוגל להכיל את מי שראיתי מולי, עדיין.
אני תמיד הולך לטייל לבד. אנשים אחרים מפריעים לי, הנוכחות שלהם היא חילול הקודש. הטבע הפרטי שלי קורא לי ואני לוקח תרמיל ויוצא. אני עולה היום על גבעת מיכל וצופה אל העיר. אף אחד לא באמת מכיר את הגבעה הזו. אין שבילים מסומנים והחלק הזה של שמורת הטבע הינו ממלכתם הפרטית של התנים וחזירי הבר. יש בינינו הסכמה שבשתיקה, אני חיית בר כמותם, וכשהם נוהמים, או מיללים לעברי, הם יודעים שאני אחד מהם שרק חוזר לביקור. מהגבעה אפשר לראות את העיר, הצריחים האפלים של גורדי השחקים חותכים את התכלת כמו סכינים בבשר החי. הייתה שם פעם גבעה, אני חושב, גבעת הרקפות ואחריה שם מעבר לאופק, מצוק העיזים, אבל אף אחד לא זוכר את זה, אפילו ארכיון העיר לא זוכר כלום, גם לא את שמה הקודם של העיר, זו שהייתה כאן קודם, לפני גורדי השחקים, לפני ההגירה הגדולה, לפני שמישהו בכלל חשב שדבר כזה אפשרי. אבל הכל אפשרי, זה קורה, זה יקרה, זה קרה ואנחנו כמו עדר של חזירי בר פשוט מחפשים לנו מקום חדש-ישן לקנן בו.
אני מביט אל העיר ורואה את זה, את אותו נצנוץ חסר פשר שהיה אמור להיות עוד חלק קטן מהנוף האורבני המכוער. מדוע בכלל הבטתי בכיוון הזה? אפשר לשאול שוב את אותה שאלה על ההחלטה שלי לצעוד מבעד לדלת באותו יום. זה היה שם. זה הכעיס אותי כל כך לשבריר שניה! הם מכינים אתר חדש. תוך חודש יהיה שם בניין חדש, גבוה יותר מאלו הסובבים אותו, מוכן לקלוט את גל ההגירה הבא. אם היו יודעים מי אני היו קוברים אותי מייד ביסודות. אבל אף אחד בשלב זה לא יודע מי אני, אפילו לא אני בעצמי. באותו רגע, מבעד לכעס הרגעי, בזווית עיניי, ראיתי אותה. היא לא הייתה שם קודם וכשהפניתי את מבטי אליה היא רק חייכה אלי והתחילה לצעוד לכיווני.
אני משותק. לא מסוגל לזוז. אני יודע מי היא, אבל אני לא מזהה אותה. אני יודע מה היא בשבילי, אבל לא מסוגל לקבל את עצם הנוכחות שלה כאן. אני יודע מה הבשורה שבפיה, אבל אני לא מסוגל לשמוע כלום. הרעם באוזניים שלי מחריש את עור התוף ומבטי נשאר מקובע, צולל אל תוך עיניה השחורות מהן ניתן לראות רק את השתקפותה של העיר.
אבל זו עיר אחרת.
שפתיה נעות ללא קול ואז, בבת אחת, קולה רועם באוזניי, גורם לכל ההגנות שלי לקרוס.
"אתה יודע שזה יכול היה להיות אחרת, יולי."
אני לא עונה לה. היא משתמשת בשם שקוראות לי חיות הבר. התנים מיללים את שמי בלילה, חזירי הבר מחרחרים אותו בקריאות הקרב כשהם נאבקים על שליטה. חיוכה נמוג לאיטו כשהיא אומרת את הדברים, עיניה השחורות נעשות לחות כשהיא מביטה עמוק אל תוך עיניי. היא רואה שם משהו שלא רצתה לראות והמאבק המתחולל בה נוראי מאין כמוהו. בסופו של דבר היא יודעת מה עליה לעשות, גם אם זה אומר שלא אוכל להביט בעצמי במראה לעולם, גם אם זה אומר שאסבול מייסורים שאף אדם עלי אדמות לא יוכל להבין, לייחל למוות שיבוא ולדעת שלעולם לא אהיה מסוגל ליטול החלטה כזו, כי כל עוד המראה ההיא שם על הקיר בחדר האמבטיה יש לי תקווה. כל עוד אני חי יש תקווה, גם אם היא לא מאמינה, גם אם כל מה שמניע אותה זו הנקמה האישית שלה, הזעם שרק חיכה לרגע הזה לכלות את עצמו.
"אבל זה לא אחרת," אני אומר, כמו מתוך חלום בלהות, "את כאן, ענבר."
היא נרתעת קלות כשאני משתמש בשם הקוד שלה, למרות שאני יודע את שמה האמיתי. עכשיו, שטף הזכרונות מציף אותי. איכשהו היא הצליחה לפרוץ את כל מנגנוני ההגנה הקוגניטיביים שבניתי סביבי. איכשהו היא הצליחה למצוא אותי כאן, לא סתם בעיר, כאן על הגבעה, כאילו זה היה ברור מאליו שזה המקום הראשון לחפש בו.
"יכולתי פשוט להרוג אותך, אתה יודע." ממנה זה נשמע כל כך פשוט, אגבי, כאילו החיים שלי כבר מזמן איבדו מערכם. אני רוצה להרתיח אותה, שתהרוג אותי כאן, במקום, אבל אני יודע שהיא תראה את התחבולה ולא תתן לי מוצא קל שכזה. אני רוצה לומר לה שלא אכפת לי ושאני מוכן למות כאן ועכשיו, אבל גם זו תחבולה והיא תדע זאת מייד. היא רק רוצה את רגע העליונות שלה, את השמחה לאיד, את הידיעה המרה, הקרה הזו, שהצליחה לדחוק אותי לפינה. עכשיו אין דבר שאוכל לעשות בכדי לשפר את המצב, הכל פרוץ והיא כאן בכדי להטיח הכל בפניי.
"אני יודע." אמרתי בעודי מנסה לשמור על הבעה מאופקת, לא לתת לרעד המוכר בשפתי התחתונה לתת את אותותיו וכך, בכדי שלא להסגיר דבר, ביטאתי את המחשבה הראשונה שעלתה לראשי. אם ישנו דבר אחד שהיא לא יכולה הייתה לצפות לו היו אלו האינסטינקטים החייתיים שלי שהיו בלתי צפויים כמו סילוני הטילים של ההגירה הגדולה.
"את יודעת שהיה יכול להיות אחרת אילו השנאה שלך הייתה משקפת את האהבה שלי."
"זה מעולם לא היה כך," היא אמרה נחרצות, שיערה הקצר, השחור, החלק מתבדר קלות ברוח הערב וכשהיא חושפת את שיניה לרגע לעומתי, בהבעה מתריסה, היא הופכת לרגע לחיית בר, כמוני. כך, את היצרים של חיות הבר בלתי אפשרי לכבות, אבל המודעות המוגברת שלה, שנות האימון והמשמעת ההדוקה שהייתה רגילה אליהן, מנעו ממנה לעבור את הסף הזה והיא הוסיפה בארסיות, "זה היה ניצול הדדי, אלא שאתה לקחת אותו צעד אחד רחוק מדי."
"לא יכולתי לדעת על ההגירה הגדולה, לא יכולתי לדעת שהם יחזרו מהכוכבים."
"האמפתיה שלך היא הברכה והקללה הנוראיות ביותר שידע המין האנושי." קולה הפך רך לפתע, "אתה ידעת מה אתה עושה, אתה הרגשת את הכוח בקצות אצבעותייך ולא רצית להרפות." היא אמרה זאת עתה ללא כעס בקולה, כמו היינו זוג זקנים המעלים זכרונות עבר בבית קפה כפרי אי שם באיזה אי יווני נידח.
"עזבי אותי בשקט," אמרתי לפתע, מרתיע אפילו את עצמי לרגע, "אין שום דבר שאוכל לעשות בכדי לתקן את מה שקרה. ההגירה חייבת למצות את עצמה."
"אתה יודע שזו לא ההגירה, חתיכת אידיוט!" הפעם עיניה רשפו אש, הצלחתי להוציא אותה משלוות נפשה. כנראה שאני האדם היחיד עלי אדמות שמסוגל לגרום לה להגיע למצב כזה. היא המשיכה, אולם בלהט פחות מזה שהחלה בו, "אתה גזלת את הרצון החופשי שלהם, הם לא אדונים לעצמם."
"מתי אי פעם זה היה נכון?" התפלאתי, "ההגירה תגיע אל קיצה, הם יתעוררו ויתחילו מחדש..." אבל בעודי פולט מילים אלו אל האוויר המתקרר סביבנו, ידעתי מה באמת עשיתי, ידעתי כמה עמוקה ומוחלטת ההשפעה שהייתה למילים שלי על ההחלטות שלהם, כאן על כדור הארץ ושם, רחוק בכוכבים. אני לא יכול לראות את העתיד, אני רק יכול להרגיש מה הדבר שנכון לעשותו. את השנאה שלה הרווחתי ביושר.
"לא לשם כך אני כאן, יולי," היא אמרה בפשטות שוב, התקרבה אלי צעד קל נוסף. היא הייתה בגובה שלי בדיוק. הבל פיה החמים הגיע עד לקצה נחיריי וגרמו לי לעווית קלה, כמעט בלתי מורגשת, בקצה אפי.
"שלושים שנים שאני עובדת בשביל לבטל את מה שאתה התחלת ועכשיו אני כאן." היא אמרה זאת כאילו ידעה תמיד היכן למצוא אותי. ההבנה שלה עתה שבמשך כל אותן שנים לא יכולתי לזכור מי היא, לא יכולתי בכלל לייסר את עצמי במחשבות עליה, לא יכולתי כי בניתי את ההגנות סביבי טוב כל כך... ההבנה הזו כמעט העבירה אותה על דעתה. השימחה לאיד שלה לא הייתה מושלמת ולכן הכתה בי בכל מה שהיה לה באותו רגע.
"יש עיר אחרת," היא אמרה, "יש עיר בה הדברים נראים אחרת, ישנה עיר בה כל מה שעשית לא קיים ואת העיר הזו לעולם לא תוכל להרוס, לא תוכל לעולם לראות."
כל מה שיכולתי לעשות היה להנהן בהבנה ואז לומר, כאילו שיניתי נושא לגמרי, "הייתי חייב לתת להם להשמיד את המושבה כולה, אנחנו לא מוכנים עדיין למגע עם גזע זר, גם אם זה אומר תיכנות מחדש של כל המין האנושי."
"אתה נתת לי לראות אותם מתים! את כולם במושבה!" היא צעקה היישר אליי, ההדים מהגבעות הסמוכות השתלבו הייטב עם יללות התנים, שהחלו לצאת ממאורותיהם לעת ערב.
"את היית אמורה למות ביחד איתם." אמרתי זאת בקול התקיף, הקר שאפיין אותי בימים ההם כאשר השילוב המוחץ של האישיות שלי והנסיבות גרמו לאותו תכנות נסתר לפעול מעצמו, כמו במטה של קסמים. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לומר "אברקדברה!" והכל קרה מעצמו. ההגירה הגדולה מהמושבות בחזרה לכדור הארץ הייתה הנתיב הקל ביותר למימוש ולכן, לפי התער של אוקהם, גם הנכון ביותר. אבל אובדן התמימות שהגיע בעקבות זאת, ההרגשה הבלתי אפשרית הזו שרק בודדים במין האנושי היו שותפים לה, הייתה קולוסאלית ועצם העובדה שנשארתי בחיים לאחר מכן עדיין לא מובנת לי. היא לא הגיבה לבנאליות, לחוסר הטעם ולשקר הגס בהצהרה האחרונה שלי. היא ייחלה למות איתם, אבל אני לא איפשרתי זאת מפני שבשבילי, הידיעה שהיא בחיים היה הדבר שהחזיק גם אותי בחיים, וכמו שהיא התייסרה בשלושים השנים האחרונות, הייתה רוצה שאני, גם כן, אתייסר פי עשרות מונים למשך שארית חיי.
"אתה לעולם לא תראה אותי אחרי הערב הזה, יולי, אבל רציתי שתדע שלא הכל אבוד, רציתי שתדע שיש אנשים אחרים, שיש דרכים אחרות וישנן עוד ערים בדרך. אנחנו נחזור למושבות, אנחנו לא נשב בחיבוק ידיים כאן בכדור הארץ הדועך."
"את יודעת שלא הייתה לי ברירה." אני שוב אומר את המובן מאליו, למען עצמי לפחות.
"היית צריך לתת לי למות, היית צריך..." היא כמעט נשברה, השפילה את מבטה לעומתי.
"הייתי צריך להיות איתך שם." אמרתי בפסקנות, "לא יכולתי, השליחות לא הייתה מתבצעת כהלכתה אילו הייתי שם איתך."
"אני יודעת," היא אמרה כמעט ברוך, מה שלא היה אופייני לה מעולם, "אני יודעת שלא יכולת, אני רק לא יודעת אם היית צריך להשאיר אותי בחיים."
"לא הייתה שום דרך אחרת, ענבר."
"אתה מתעקש לקרוא לי כך, לא פרצתי את ההגנות שלך כהלכה עדיין? הניצוץ שראית היום לא החזיר אותך לניצוץ שראינו שנינו אז? ביחד?"
"זה לא אני."
היא היססה לרגע לפני ששאלה חלושות, מילותיה בקושי נישאות מעל אוושת הרוח שהחלה להתגבר, "אמור לי את האמת, יולי, הוא דיבר איתך?"
"אם אפשר לקרוא לזה דיבור, אז כן, משהו דיבר איתי ועכשיו אני נותן לך ללכת. אני לא רוצה לזכור אותך בשום דרך אחרת, זה יכאיב לי יותר מדי, למרות שאני יודע שזה מה שאת רוצה, אבל את החלק הזה בכאב שלי לא תוכלי לקבל."
היא הרימה אלי את מבטה, חשבתי שראיתי אותה מתחילה לחייך שוב אבל לא יכולתי לשאת זאת, נפניתי ממנה והתחלתי לעשות את דרכי בחזרה, אל העיר האחרת.
עברו ימים, שבועות, חודשים והמראה שעל הקיר ייסרה אותי והתריסה כל יום מחדש לעומתי ואז, באותו בוקר שהיה דומה ושונה מכל שאר הבקרים, מצאתי את עצמי שוב מולה בחדר האמבטיה. בהינף יד התעופפה ונחתה על רצפת החדר, משקפת את דמותי באלפי רסיסים של התחלה חדשה. קליפות ההגנה שבניתי סביבי במשך שנים ארוכות התייבשו ונפלו זו אחר זו במשך החודשים האחרונים, עד שרק התמצית הטהורה שבי נשארה לעמוד שם. שברי המראה שיקפו את דמותי ההדורה, ספון למשעי במדים השחורים ובכובע הבארט האפור שהיה סימן ההיכר שלי במשך כל אותן שנים. אין עיר אחרת, ג'ון, או ענבר. בשליחות שלי אין מקום לטעויות, אין מקום לסטיות מהתוכנית. הוא דיבר אלי תמיד, עכשיו יכולתי לשמוע זאת בבירור. ג'ון! לא היית צריכה להראות לי! נתת לי להציץ ולראות מה נמצא שם, להבין שעבודתי לא הושלמה לגמרי. כמו חודשי השנה העוקבים אני תמיד אגיע אחריה, מהוודאות הזו אין לחמוק, כמו שבשליחותו של האחד והיחיד אין מקום למורדים, אין מקום לחוסר ציות. בכל פעם שיחשבו שניתן היה לעשות זאת אחרת, חרון אפו ירד על כולם. צעדתי החוצה מחדר האמבטיה ושוב ידעתי מחדש שאין עיר אחרת, ישנה רק עיר אחת תחת מלכות שמיים.
"עיר אחרת, אחרת." נחרתי בבוז, "אני בא, ג'ון, וגם הפעם, כדאי שלא תהיי שם."
