אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב
אהבה במחשבה תחילה
אני לא אדם אלים. מעולם לא הרמתי יד על נפש חיה, גם לא אחרי כל מה שקרה. יש מקומות אחרים לעשות זאת באופן חוקי, בלי אלימות – רק קצת מכות. בדוג'ו תמיד ידעתי איך ומתי להכות. לא כישרון מיוחד, אני פשוט קורא מחשבות. אמנם בצורה די מוגבלת, אבל בטח טוב יותר מכלום. התאמנתי באותו מקום כבר עשר שנים ברציפות כשזה קרה. זו מין שיטה, אחת מני רבות, שמצליחה לשלב בין טכניקה מסורתית לקרבות רחוב. התנועות הארוכות והעגולות של ימי קדם ריתקו אותי, אך מעולם לא הצלחתי לבצען בצורה טובה מספיק. בקרבות הרחוב היה זה סיפור אחר לגמרי. הסיטואציה הוכיחה את עצמה כמושלמת מבחינת יכולת קריאת המחשבות שלי. ככל שהיריב התרכז בי יותר, כך יכולתי לקרוא את מחשבותיו בבהירות רבה יותר. חבריי לדוג'ו מעולם לא גילו איך יכולתי לצפות את תנועותיהם מראש. אמנם הייתי חוטף פה ושם, אך רק מכיוון שהטכניקה שלי לא הייתה טובה מספיק.
באותו ערב יצאתי מאימון ארוך ומתיש. האדרנלין עדיין זרם בדמי לאחר הקרב האחרון. למרות עייפות השרירים הייתי ערני ונמרץ. בדרכי עברתי, כמו בכל פעם בעשר השנים האחרונות ליד אותה סמטה חשוכה. תמיד תהיתי מדוע פנס הרחוב שאמור להאיר אותה תמיד שבור. אמנם לעוברים ושבים נראה האירוע כולו כאורך שבריר שנייה בלבד, אך לי היה נדמה שיצאתי לטיול לא קצר במחוזות אחרים. הרגשתי שמישהו מתרכז בי. הוא רוצה למשוך אותי אליו אל תוך הסמטה החשוכה ו... ידיי התרוממו אינסטינקטיבית בתנועת הגנה... הריכוז גדל בבת אחת פי עשרות מונים וידיי שהיו בדרכן למעלה התרפו לפתע. באותו רגע ידעתי, כפי שלא ידעתי מעולם בחיי, את כל מה שהייתי צריך לדעת.
קראו לו יובל. לקרוא לו שודד תהיה מחמאה. הייתה זו הפעם הראשונה שלו. אם זה יצליח לי בפעם הראשונה, חשב לעצמו, אין שום סיבה שזה לא יצליח גם בכל פעם. יובל נולד לפני עשרים וחמש שנה ממש לא רחוק מפה, ברמב"ם. כמו אחותו, אורית, שהקדימה אותו בחמש שנים. לא שהיו לו חיים קשים, להיפך: תמיד קיבל כל מה שרצה, כל צעצוע, כל ספר, כל אופניים כל... אבל לא ממש. רגשית תמיד ידע שהוריו העדיפו את אחותו הגדולה על פניו. מה עשיתי להם? חשב, האם הקשיתי כל כך את חייהם? יותר מילדים אחרים? ואז: אוכיח להם שצדקו! רעמו מחשבותיו אליי, אני באמת בטלן חסר כל כישורים והדרך היחידה שלי להתפרנס בעולם הזה תהיה לשדוד את כספם של אנשים אחרים. טפיל? הוריו מעולם לא השתמשו במילה הזו כלפיו, אך הוא ידע, הוא תמיד ידע ועתה הוא יוכיח שצדקו וימיט קלון עליהם ועל כל משפחתו המקוללת. הריכוז שלו בי היה כה עז, הרגשתי – אני! הקורבן הראשון שלו. המדרגה הראשונה עליה ידרוך ויטפס בדרכו לנקמה הנוראה שתכנן. את כל תקוותיו תלה בי ובחוסר יכולתי להתנגד להתקפתו משולחת הרסן. בשלב זה עדיין הייתי מוכן להגן על עצמי. הייתי מוכן להראות ליובל המסכן שבחר באדם הלא נכון לפתוח איתו קריירה בעולם הפשע. ואז כל כולו היה עליי, כל מהותו, כל מחשבותיו עטפו אותי ואני ראיתי בצלילות שלא ידעתי שקיימת את כל מסתרי נפשו... והנה היא שם! מול עיני רוחי עמד הדבר היפה ביותר שראיתי מעודי. אמנם כפי שנראתה דרך עיניו של מטורף, אך עדיין – למרות כל העיוותים שיכול היה להעביר את דמותה ידעתי שמצאתי את האחת והיחידה. ידעתי שהיה זה מוחו של יובל אך היה זה קולה הרך שדיבר אלי, "אין צורך להתגונן, הכל יהיה בסדר." ואז הורדתי את ידיי ושמתי בה את מבטחי: היא שווה הכל. איתה ארצה לבלות את שארית חיי, היא ש... אבל היכן? לא הספקתי לשאול!
אחד מעדי הראיה יספר לי אחר כך: "...ואז ראיתי יד נשלחת מתוך הסמטה, אתה כמעט נפלת לבין זרועותיו ואז הוא הכה אותך עם מוט כזה," הוא הראה בידיו כמה המוט היה מכוער וקשה, "ו...בום! הספקתי רק לצעוק לכיוונו אבל הוא היה ממש זריז ולא ראיתי לאן ברח." אני רק זוכר שהתעוררתי בבית החולים עם כאב ראש אדיר. לאט, לאט השלימו לי את הפרטים: הוא לקח משום מה רק את מעט המזומנים ואת כרטיס האשראי שלי. הארנק עם כל התעודות המזהות נשאר לידי. המשטרה גילתה תושייה שאינה מוכרת בדרך כלל ותפסה אותו משתמש בכרטיס האשראי שלי: חוגג את הצלחתו הראשונה במסעדת יוקרה. חבל שלא יכולתי להיות שם כשזה קרה.
"תרצה בוודאי להגיש תלונה, אדוני." פנה אליי השוטר שנשלח לבית החולים.
"לא כרגע," אמרתי, "תן לי קודם להיפטר מכאב הראש הזה." הרי כל צופה ממוצע בסדרות פרקליטים יוכל לומר מייד לכבוד השופט שהמתלונן לא יכול היה לראות את הנאשם. בכלל, מרשו מצא את כרטיס האשראי ברחוב. אולי השודד השלומיאל שמט אותו במנוסתו? הא לכם! השוד המושלם, כמעט... אותי לא הטרידה שאלת השוד. אותי הטרידה מישהי אחרת. אני חייב למצוא אותה, ידעתי. אבל אז החל מוחי להצטלל. עם הצלילות הפתאומית החלו החששות מכרסמים בי. חתיכת אידיוט! הסתלקה לה תחושת האופוריה בנזיפה. מה חשבת לעצמך? מי אמר שהיא בכלל תרצה אותך? מה יהיה אם... טוב, אני חייב להירגע ולחשוב רגע בבהירות. צלילות זה לא מספיק. כמובן. השאלה שלא שאלתי, משם עליי להתחיל: קודם כל – איפה היא בכלל? לתדהמתי, כמו שמע מלאך טוב את מחשבותיי, נענו שאלותיי אחת לאחת במהירות הבזק. השוטר הלך לדרכו ושתי נשים נכנסו לחדר. אחת מהן ניגשה מייד לטפל במכשור סביב מיטתי והשנייה הפנתה את מבטה אליי ואמרה, "מרגיש קצת יותר טוב, מר גבריאל? היית די מטושטש קודם. אני מקווה שהשוטר הזה לא הטריד אותך יותר מדי." הרגשתי שהיא עושה מאמץ לא להתרכז בי. שומרת על הניתוק הקר בינה ובין מאות החולים בהם היא מטפלת כל שבוע. היא מהלכת על קרח דק, חשדתי. משהו בה בכל זאת רוצה להיפתח. אולי התנהגה כך עם כולם, אולי רק איתי, אך ברגע אחד ראייתי התבהרה. הייתי מודע לגמרי לגופה מיתמר מעליי, ידה העדינה רושמת משהו על לוח קטן ואז מורידה אותו לגובה מותניה. היא הביטה בעיניי, אך אני קלטתי בזווית עיני את תג השם על חלוקה הלבן. עיניי נפערו לרווחה וידעתי: זו היא! הצלחתי ללחוש באותו רגע, "אלעד."
"מה?" שאלה ובאותו רגע גם פליטת "וואו" מכיוון האחות, "מאיפה זה הגיע?" ושתיהן בהו במוניטור שהראה את קצב פעימות ליבי. הרופאה אמרה מייד, "אין צורך להתרגש, מר גבריאל, משהו לא בסדר?" והניחה את ידה על זרועי. זה בטח לא יתרום להורדת הקצב, חשבתי וניסיתי לומר בקול צלול עד כמה שיכולתי, "אלעד," התעקשתי, "השם שלי זה אלעד."
"כמובן," היא אמרה, עדיין אוחזת בידי ומנידה בראשה לעבר האחות, "כמובן, כך הרי כתוב בגיליון שלך..." רגע לפני שעיניי נעצמו בהשפעת משככי הכאבים קלטתי מחשבה אחת ויחידה ממנה. בה בעת יכולתי להישבע שראיתי סומק קל ממלא את לחייה. "יכול להיות שבאיזשהו אופן הוא מתרגש בגללי?"
"כן!!!" צעקתי, אך הקולות היו בראשי בלבד ושינה עמוקה ונטולת חלומות עטפה אותי.
כשהתעוררתי היה בוקר ודמות מוכרת ישבה על כיסא פלסטיק לידי.
"היי אמא," אמרתי בקול צרוד. היא הרימה את עיניה מהספר שקראה ופלטה אנחת רווחה.
"אלעדי, מסכן שלי! תראה מה הפושע הזה עשה לך..."
"באמת שלא יצא לי לראות את עצמי במראה." התוודיתי.
"נו, טוב, זה יכול לחכות," נאנחה שוב והוסיפה, "מילא, הם אמרו שזה לא כל כך נורא. לא שאני מאמינה למילה ממה שהם אומרים."
"כן, בטח," ניסיתי להזדקף קצת. זה לא עבד. הראש עדיין כאב והתחלתי להרגיש סחרחורת שוב, "אני אהיה בסדר כנראה." היא רצתה להגיד משהו נוסף, כבר פתחה לרגע את פיה ואז חזרה בה. לי זה הספיק לשמוע אותה אומרת בפעם המי יודע כמה: כל אימוני המכות האלו שלך, למה זה טוב? אתה פשוט צריך לשמור על עצמך יותר. מה יכולתי לומר לה? שורה תחתונה: היא צודקת. שיניתי נושא ושאלתי, "את יודעת איפה הרופאה שמטפלת בי? מתי הם אמורים לשחרר אותי?"
"לשחרר אותך?" נחרדה, "אתה צריך לנוח!"
"גם בבית אני יכול לנוח, אמא. את יכולה לקרוא לה?"
"למי?"
"לרופאה, אמא, לרופאה..."
היא יצאה מהחדר בפליטת המפפפ קצרה וחזרה כעבור כמה דקות עם דוקטור... אלון נוסבאום?
"איפה הרופאה שהייתה כאן אתמול?"
"היא בחופש עד יום ראשון. אתה מרגיש קצת יותר טוב, מר גבריאל?" שוב אותה שאלה קבועה.
"כן, תודה, איזה יום היום בכלל?"
"חמישי," אמר כלאחר יד ואז הביט כנראה בגיליון שלי כשאמר, "אם כל הבדיקות שלך יהיו תקינות תוכל לצאת מכאן מחר בצהריים, בסדר?"
"בסדר גמור מבחינתי," ואז לא יכולתי להתאפק ושאלתי, "תוכל לומר לי איפה אני יכול למצוא את..."
"כן," קטע אותי, "כולם אומרים שהיא מטפלת בהם כל כך יפה. היא תהיה כאן שוב ביום ראשון, כפי שאמרתי." והעיף בי מבט מלא ריכוז וחמור סבר.
"אה, תודה שוב." ומשבריר השנייה הזה ידעתי שהמצב לא פשוט בכלל. דוקטור אלון נוסבאום היה מאוהב קשות...
שוחררתי מבית החולים למחרת בצהריים והבטתי בפעם הראשונה בראי. זה לא היה מראה מלבב במיוחד. יכולתי להבין את מבט הבהלה של אימי כשראתה אותי. בסופו של דבר זה יותר מבהיל מנורא ובידיעה שיום ראשון יהיה יום גורלי עבורי התחלתי לתכנן תוכניות. דוקטור מאוהב, חולים שנופלים לרגליה, לי לא אכפת – אני ידעתי לאן אני הולך. חבל רק שיכולת קריאת המחשבות שלי מוגבלת כל כך. אולי עם מעט מזל הייתי יכול להתחמק מהשוטר שחיכה לי ביציאה מבית החולים.
"אלעד גבריאל?" שאל בעודי בוחן אותי מלמעלה למטה בעיניו.
"נכון אדוני השוטר, יש בעיה?"
"אם תואיל להתלוות אליי תחסוך לך ולנו הרבה כאב ראש ובירוקרטיה. יש לנו מסדר זיהוי עוד כשעה ואנחנו מאמינים שתוכל לזהות את האדם ששדד והכה אותך."
"להיפך."
"מה?"
"הכה ואז שדד." מעולם לא אהבתי שוטרים, גם כשהם לצידי.
"אה כן, כמובן," ענה בחיוך, "תוכל לבוא איתי?"
"אני מניח שכן."
בתחנה הם רצו שאני אביט מבעד לזכוכית החד צדדית. אני אמרתי להם שאם הוא שם אני רוצה שהוא יסתכל לי בעיניים כשאני שם עליו את האצבע.
"איך שאתה רוצה, מר גבריאל, אתה הגיבור של היום."
כמובן שמעולם לא ראיתי מי הכה אותי, אך אם יתרכז בי שוב אוכל לזהותו בקלות. זה קרה כמעט מייד. יובל פשוט זעם עליי. הוא הטיל את כל האשמה על קורבנו התמים: בגללי הם תפסו אותו. אני האשם בכל הסיפור. הוא עמד מולי כפות באזיקים, מנסה לשמור על ארשת פנים רגועה. עברתי לאורך השורה וחלפתי על פניו מבלי לעצור. כשהגעתי לסוף השורה הגעתי להחלטה.
"הוא לא כאן." אמרתי בפשטות.
"אתה בטוח, מר גבריאל?"
"לגמרי." משהו בתוכי, אולי משהו במוחו של יובל, אמר לתת לו הזדמנות שנייה. אולי גם הוא יבין את זה ככה. הממונה על החקירה ליווה אותי החוצה מתחנת המשטרה. הוא אמר, "למה נתת לו ללכת?"
"למי?" היתממתי.
"לאדם שהכה אותך. אנחנו יודעים שהוא היה שם."
אולי היה כנה ואולי לא. היה קשה לדעת. מחשבותיו היו מעורפלות, כיאה לחוקר משטרתי. אני החלטתי שאני לא משחק את המשחק שלו בכל מקרה. אמרתי, "הוא לא היה שם, מצטער."
"כרצונך," פלט, "שבת שלום." ופנה בחזרה פנימה.
"שבת שלום." אמרתי לגבו המתרחק.
יום ראשון הגיע. מוכר הפרחים התפלא בתחילה, אבל אז נסך את החיוך הקבוע שלו. הוא פתח את הדלת והביט בשעה המוקדמת בשעונו. אז קצת הקדמתי – מה קרה?
"עד כדי כך טוב?" שאל בעודו מסדר כמה זרים במקומם.
"אפילו יותר." עניתי בקריצה וחיוך.
"שיהיה במזל," הפטיר את ברכתו הקבועה והצביע על זר שיהלום את האירוע, "מאה וחמישים שקל. תאמין לי זה שווה כל גרוש."
"תארוז לי." אמרתי מייד והושטתי את הכסף.
"להוסיף כרטיס ברכה?"
"אין צורך." הוא לא רואה שאני ממהר? חטפתי את הזר מידיו ומיהרתי אל בית החולים. המעליות לא זזו והיה נדמה שכל העוברים ושבים חוסמים את דרכי בכוונה. דומה היה שעשיתי את דרכי בזחילה עד למחלקה הנכונה, ואז לאט כמו חילזון עייף עד לדלפק האחיות. אחת מהן הבחינה בי מרחוק והבעת פניה אמרו: אנחה. יכולתי לקרוא אותה בבירור: עוד אחד הגיע. אני פשוט לא מאמינה. איך זה קורה רק לה ולא לנו? ניסיתי להתעלם. זה לא ייתכן, החלטתי. זו היא האחת בשבילי. כל השאר הם סתם תפאורה. זה רק אני והיא ולעזאזל העולם. עד שהגעתי אליה הצליחה לעטות על פניה חיוך ידידותי ולומר שהיא כמובן זוכרת שהייתי מאושפז כאן שבוע שעבר ותיכף היא קוראת לדוקטור... אלא שלא היה כל צורך בכך. כמעין קסם היא הופיעה מעבר לאחת הפינות במסדרון. היא נראתה... טוב זה לא ממש יעזור אם אומר שהיה לה שיער כזה ופנים כאלו וגוף ממש, ממש כזה. היא הייתה פשוט עצמה ואין מילים לתאר זאת. בשבילי היא הייתה האחת והיחידה וכל השאר באמת לא הזיז לי. לרגע קט עוד הספקתי לחשוב שאפסו כל הסיכויים, שכך רואים אותה כולם וכך נשבים בקסמה. היא ראתה אותי מייד והתרכזה בי. בתחילה מעט, ואז קצת יותר. יכולתי לשמוע את קולה אומר בראשי, "הנה מר דופק-מהיר הגיע." אף אחד לא שמע זאת מלבדי. למרות זאת קולה היה כה צלול במחשבתי עד כי נדמה היה שראיתי את שפתיה נעות להגות את המילים. חייכתי אליה עם פרצופי המעוות. אני לא יודע אם חייכה אליי בחזרה. רק את מחשבותיה אני זוכר: "אז אתה כאן באמת בשבילי? מבין כל אלו שמביאים פרחים וכותבים מכתבי תודה, אתה באמת מתכוון לזה בכל ליבך?" רציתי לצעוק לעברה, אך נאלמתי דום. הדבר הבא שאני זוכר הוא אותה עומדת מולי. קרוב כל כך. זר הפרחים נשמט מידי. לא הבטתי לעברו, אך שמעתי אותו נופל למרגלותיי באוושה קלה. הבטתי היישר בעיניה והיישר אל תוך מחשבותיה. לא העזתי לצלול פנימה. עדיין לא. אלא שהיא הציפה למעלה באותו רגע את כל שיברונות הלב שחוותה, את כל תלאותיה, כיסופיה, תאוותיה... את כל מה שאדם משיל מעליו כשיודע שהגיע ליעדו. באותו רגע ידעתי מה הדבר ששנינו רוצים יותר מכל. ידי נעו במיומנות שלא ידעתי על קיומה. גופי נצמד לגופה, פי לפיה. עטפתי אותה כפי שרופא אמור לעטוף חולה ולרפא את כל מכאוביו, כפי שאהוב עוטף את אהובתו ומאחה את ליבה מכל פגעי העבר... אינני יודע כמה זמן עמדנו כך. כשנפרדו שפתותינו המסדרון הארוך היה דומם, בדיוק כמונו. בדיוק כפי שצריך היה להיות. לא היינו זקוקים למילה נוספת.
בחתונה שלנו, לאחר שהסתיימה החופה והמוני האורחים באו לברך אותי ואת אורית, הביט בנו מרחוק ברנש מהוסס. הוא היה מרוכז דווקא בי. זיהיתי אותו מייד. הבטתי לעברו והנהנתי. הוא ניגש אלינו ואורית חייכה בראותה אותו מתקרב.
"אחי הקטן!" קראה, "חשבנו שלא תספיק לחזור מחו"ל בסופו של דבר."
"באמת," אמר יובל, "בשביל החתונה שלך? הכל יכול לחכות."
הוא חיבק את שנינו והחליף כמה מילים עם אורית.
"אני לוקח את בעלך לרגע." אמר לה לבסוף ומשך אותי הצידה.
"לא הספקתי להתנצל על כל מה שקרה," אמר, "רציתי להגיד לך תודה על ההזדמנות שנתת לי לתקן את מה שקלקלתי."
רציתי לומר לו שלא קלקל כלום. לולא הייתי פוגש בו אולי לא הייתי פוגש באורית לעולם. במקום זאת רק אמרתי, "תשכח מזה. ביום כזה צריך לשמוח ולהסתכל אל העתיד. מה שהיה היה."
יובל הנהן בהבנה ומיהר להיפרד מאיתנו. יש לו טיסה לתפוס, עסקים לסגור... איש העולם הגדול. מי היה מאמין.
באחד מלילות הקיץ החמים לא הצלחתי להירדם. אורית נרדמה ומסובבת אלי את הגב לחיבוק. אני רוצה לספר לה הכל. אולי אלחש על אוזנה את הסיפור הזה בזמן שהיא ישנה? אני מהרהר, אולי כך תחשוב שהיה זה רק חלום. אבל למה להפריע לה לישון? התהפכתי שוב במיטה. אורית כבר ישנה עמוקות. לא יכולתי להירדם. משהו בכל זאת היה חסר לי. ניסיתי להירגע קצת, לעצום עיניים ומייד נזכרתי כמה אני אוהב לשמוע את מחשבותיה מדברות אלי בכל פעם שאנחנו נפגשים... הא! כמעט קפצתי לישיבה במיטה. ברגע האחרון עצרתי את עצמי מלצעוק ממש. ואז הבנתי: בכל פעם שאני שומע את מחשבותיה של אורית היא ממש מדברת אלי, שפתיה כאילו נעות, אך הכל קורה אצלי בראש. היא זו שחיפשה אותי. היא זו שמצאה אותי! למרות שקריאתה עברה במוחו המעוות של אחיה. היא שלחה עצמה אל העולם וחיפשה את האדם היחיד שיוכל לשמוע אותה. אולי היא אפילו לא מודעת לכך. לא פלא שכולם נפלו לרגליה, עם כמות האמפתיה שקרנה ממנה. להבדיל מכל ההמון – אני הייתי זה שחיפשה תמיד. ידעתי זאת למרות הספקות שניטעו סביבי. אינני יודע עכשיו האם אני הוא שמצאתי אותה או האם היא פשוט משתה אותי מהאוקיינוס... הרי היא היחידה שאת מחשבותיה בעצם מעולם לא קראתי. לא היה בכך צורך: אהבתה, מלכתחילה, פשוט דיברה אלי.
