אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב
לא רלוונטי
אולי באמת אם אתחיל מהסוף הכול יהיה יותר ברור. הנה אני כותב שורות אלו בפעם הראשונה מאז הסבתי את מקצועי. פעם, לפני שכל זה קרה, הייתי באמצע כתיבת עבודת הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה. היום אני היסטוריון פשוט – לא דוקטורט ולא כלום. זה בעיקר בשביל עצמי – אבל אם מישהו יקרא את זה מתישהו אני את שלי עשיתי.
יוחאי לא התייחס ברצינות רבה ללימודים – לא שלי ולא שלו. כשאני החלטתי להמשיך לדוקטורט בפסיכולוגיה, החליט גם הוא להמשיך לדוקטורט בפיסיקה.
"באמת שאין לי משהו יותר טוב לעשות," אמר והוסיף מייד, "זה מכסה לפחות את שכר הדירה שלי בינתיים."
אני הנהנתי בהבנה ולגמתי פעם נוספת מהקפה שכבר הספיק להתקרר. ישבנו בשולחן פינתי בקפיטריה – היו לנו שעתיים חופשיות לשרוף.
"אז מה הנושא שלך?" שאלתי כעבור דקה.
יוחאי כבר הספיק לשקוע בהרהורים, וכששם לב שאני נועץ בו מבט אמר, "כן, זה... נו, אני באמת לא יודע עדיין. יש לך רעיון אולי?"
"לי? מה לי ולפיסיקה? את הנושא שלי עדיין לא בחרתי, למען האמת."
"חשבתי שאצלך הכול מתוכנן," הרים גבה והוסיף, "תמיד ידעת בדיוק מה לעשות ולאן ללכת – הגעת לפרשת דרכים?"
"משהו כזה," הסכמתי, "יש כל כך הרבה נושאים מעניינים שהציעו לי לחקור, אבל רציתי לבוא עם רעיון משל עצמי ולא להיות עבד של איזה פרופסור מזדקן."
"בדיוק כך," יוחאי נפנף את ידיו הגמלוניות בהתלהבות מול פני, "זה מה שאני חושב לעצמי כל הזמן! כל הפרופסורים רוצים להציע לי דברים לחקור, אבל בניגוד אליך – אף אחד מהנושאים לא מעניין אותי."
"אז מה תעשה?" חקרתי.
"אשב איתך כאן בקפיטריה עד שאמצא פתרון!" עיניו ברקו וידיו נחו עתה על השולחן. הוא שוב שקע בהרהוריו, וכמוהו עשיתי גם אני.
זה היה קצת לפני חופשת הקיץ. יוחאי סיפר אחר כך שנסע לטיול של כמה שבועות באירופה. ההורים שלו החליטו לתת לו קצת כסף לפני שהוא הופך לדוקטור מכובד ומביא נחת לחמולה הפולנית שלו. אני רק נחתי בדירה שלי, קצת עבדתי באוניברסיטה ובעיקר קראתי ספרי היסטוריה. כנראה שכבר אז ידעתי מה יהיה הייעוד הסופי שלי. יוחאי חזר מלא חווית אבל נטול רעיונות – בדיוק כמוני, להוציא את הקטע של החוויות. נותרו לנו שבועיים לתחילת הלימודים והיינו כבר צריכים להחליט על נושא למחקר.
"תחקור משהו פופולארי," הציע יוחאי, "נגיד התניות הנגרמות כתוצאה משימוש באינטרנט..." הרמתי גבה והוא גירד קלות בפדחתו והוסיף, "או משהו כזה – אצלך זה ממש קל."
"כן, בטח," שוב אותה לגימה באותה קפיטריה. הרגשתי שאנחנו חוזרים לאותה שיחה שהייתה לנו, אלא שאז יוחאי הציע משהו, כמעט כבדרך אגב. הוא אמר, "אנחנו כל כך מיואשים עד שאני חושב שהדרך לגרום לנו לעשות משהו הוא לבצע מחקר משותף."
שנינו צחקנו בקול רם ואני אמרתי בביטול, "כן, אתה תחקור את תנועת האלקטרונים במוח שלי בזמן שאני מבצע מחקר על דפוס החשיבה של גאונים צעירים כמוך."
לפתע השתתקנו שנינו. ידענו באופן כלשהו ששנינו חושבים על אותו הדבר בדיוק. יוחאי היה הראשון ששבר את השתיקה כשאמר, "יש כאן באמת הקבלה מעניינת, אתה חושב על מה שאני חושב?"
"בוא נראה," אמרתי, "אם אני מבין את זה טוב: ישנם דפוסי פעילות ומחשבה אופייניים לגאונים. כאלו שהקפיצו בבת אחת את הידע האנושי מרמה אחת לאחרת."
"אבל יש לכך שני היבטים, אל תשכח אותי."
"כאן אתה תצטרך לעזור לי מכיוון שאני רואה רק את הצד שלי בעניין."
יוחאי חייך, "טוב, אז אתה לא תהיה הגאון במחקר כנראה."
"כנראה." הסכמתי בחיוך מעושה, "ועכשיו מה הזווית שלך בעניין?"
"אקסטרפולציה כמובן."
יוחאי לא עשה לי הנחות והשאיר אותי לבהות בו מעט לפני שהמשיך. עיניו ממש נצצו וקרקפתו החלה להזיע. יוחאי תמיד שמר על שיער קצוץ "לאוורר את המוח", אמר תמיד ואז היה מוסיף בקריצה, "אני צריך לבדוק אולי התקנה של צלעות קירור. כל כך חם שם בפנים לפעמים."
"נו... נועם, באמת," המשיך לבסוף, "אני אחקור, לגבי תחום מסוים, מהי פריצת הדרך הבאה הדרושה ואז אבצע את המחקר הדרוש."
זו הייתה רק ההתחלה, כמובן. הרי כולם יודעים היום שלא אני ולא הוא ביצענו בדיוק את מה שהיינו אמורים לבצע. היה זה רק שלב בדרך לגילוי שלי, ואז של יוחאי לאותה תופעה אותה לומד היום כל תלמיד תיכון. בחודשים שלאחר מכן כבר הספקתי להכין טיוטה ראשונית עם נושא המחקר המבוקש ולהגיש אותה לפרופסור נוימן, המנחה שלי. גם יוחאי כבר הספיק למצוא, אינני יודע כיצד בדיוק, את פריצת הדרך הדרושה והחל לחקור בכיוון. אותו לא עניינו טיוטות ומסמכי עבודה. כשמשהו עניין אותו הוא פשוט ניגש לחקור אותו בדרך היחידה שהוא הכיר: הדרך של יוחאי. פרופסור נוימן היה נלהב מאוד משיתוף הפעולה הצפוי עם המחלקה לפיסיקה היות והיה, מסתבר, פיסיקאי חובב בעצמו. המנחה של יוחאי, פרופסור זוהר, היה שמרן יותר והסכים לתת לו כמה חודשי ניסיון ולאחריהם יחליט אם כדאי לו "להתעסק עם המדענים לכאורה שמנפחים ומכווצים את הראשים של כולנו." כהגדרתו. אבחנתי אצלו כמה סימפטומים ידועים האופייניים לאנשים בתחומו, גילו ומעמדו המחקרי. מיותר לומר ששמרתי את הממצאים לעצמי.
המחקר שלי כלל הרבה קריאה של מאמרים היסטוריים וביוגרפיה של גאוני הדור למיניהם, כך שלפחות החלק של איסוף המידע היה מהנה ביותר. ערכתי גם ראיונות רבים עם "אנשים שהכירו את..." וכאלו שעסקו בימים אלו במחקרים פורצי דרך לכאורה – יוחאי שמח להכיר לי את כולם. באחד הערבים ישבתי בדירתי וניסיתי לסדר את ערימות החומר והרשימות שערכתי בחודשים האחרונים. הרוב היה מסודר, אבל נשארו כל מיני קצוות לא קשורים, כמו שטיח שעדיין לא קבעו את מידותיו הסופיות: קצת להוסיף פה, קצת לקצץ שם, לחתוך למידה ולראות מה יצא. העברתי את מבטי על כמה מסמכים מרכזיים והרגשתי שאני מפספס משהו חשוב. עברתי שוב על הניירות, אימצתי את מוחי ככל שיכולתי עד שלבסוף ויתרתי ואמרתי שאמשיך למחרת. כשקמתי בבוקר ידעתי שאני חייב לקרוא ליוחאי אלי לדירה – הוא חייב לעזור לי להבין.
"מה כל כך חשוב?" שאל, "אף פעם לא ראיתי אותך מתרגש ככה, נועם. חשבתי שזה התפקיד שלי בצוות."
"אני צריך עזרה במחקר שלי." אמרתי מייד, "הכנתי לך כבר קפה, לך תביא אותו מהמטבח ונשב."
יוחאי הביט בי בסקרנות, אך לא אמר דבר והלך להביא את הקפה.
"אני מקשיב," אמר כשהתיישב מולי בסלון, "איך אני יכול לעזור?"
"תראה," אמרתי ופרשתי לפניו את הראיות, "המוח שלי לא אנליטי כמו שלך אז אני צריך שתגיד לי מה אני מפספס פה. יש משהו משותף לכל המסמכים האלו, משהו שאני לא מצליח למצוא. אני מרגיש שיש כאן קשר מתמטי כלשהו, אך אין ביכולתי לפענח אותו."
יוחאי הביט במסמכים במשך מספר דקות. נראה כאילו הביט יותר במבנה הדף וסידור הדפוס מאשר בקריאת התוכן. לפתע הרים את מבטו ואמר, "נועם, אתה כתבת את הקשר המתמטי הזה על כל אחד מהמסמכים מבלי ששמת לב לכך כנראה."
"מה? איפה?" חטפתי את הערימה אלי והתחלתי לחפש. רציתי למצוא את זה בעצמי.
"לא כך," אמר יוחאי, "בראש העמוד. התאריך."
מרוב דובים באמת לא ראיתי את היער: עם כל הרצון שלי לסדר ולארגן דברים כתבתי בראש כל עמוד לאיזו תקופה בהיסטוריה מתייחס כל מסמך. הבטתי ביוחאי כלא מאמין.
"נו?" שאלתי, "אז מה זה אומר?"
"במבט ראשון, אני לא מתמטיקאי מי יודע מה, אבל זה נראה כמו טור חזקות מתכנס."
"טור מה? מתכנס? מה זה אומר?"
"זו סדרת מספרים עם מרווחים ביניהם. את המרווחים אפשר לתאר בצורת נוסחה פשוטה... וזה אומר בעצם ש..."
"אתה יכול לדעת מה המספר הבא!" קפצתי ממקומי עם הדפים בידי. כמעט קרעתי אותם מרוב התלהבות כשצעקתי, "זה פשוט לא יאומן! אתה מבין מה זה אומר יוחאי? אם מה שאתה אומר נכון תוכל לחשב מתי תתבצע הקפיצה הבאה!"
הוא חשב על זה לרגע ואמר, "מממ... יכול להיות, אני עדיין צריך לבדוק אם יש כאן נוסחה מקשרת בכלל."
יוחאי הנחה אותי אילו נתונים הוא צריך בכדי לבצע את החישוב. הוא התחיל לדבר איתי על התפלגויות גאוסיוניות, תוחלת וסטיות תקן... הסטיות היחידות שהכרתי היו סטיותיו של יוחאי ממחקרו העיקרי בכדי לעזור לי למצוא את הנוסחה. מסתבר שזה לא היה קל כל כך כפי שחשבנו בתחילה, אך יוחאי לא התרגש ואמר שלא ציפה שתהיה זו עבודה של ימים בודדים. לבסוף אמר שהגיע לתשובה מספקת ואמר שניפגש שוב בדירתי.
"עברתי על זה כמה פעמים לוודא שלא טעיתי." אמר, "וגם נתתי לכמה חברים מהמחלקה למתמטיקה לבדוק את החישובים שלי. הם אמרו שהכול תקין. הם לא יודעים מה המשמעות של החישוב בינתיים."
"טוב, אז מה המסקנה? מה התאריך הבא?"
"זה לא בדיוק תאריך, אתה מבין," אמר וגירד בפדחתו, "מכיוון שישנם נתונים לגביהם אין מובהקות מוחלטת התשובה איננה מספר אלא התפלגות."
"אני לא מבין בדברים האלו, יוחאי, באמת, יש משהו מכל זה שאנשים פשוטים כמוני יכולים להבין?"
יוחאי חשב לרגע, התהלך כמה פעמים בחדר ואז אמר, עדיין עומד, "ישנו סיכוי של תשעים ושמונה אחוזים שהקפיצה הבאה תתרחש במהלך השנה הבאה."
"מה?" קפצתי, "עכשיו ממש?"
יוחאי רק הנהן ברצינות. הוא היסס וכעבור כמה רגעים קבעתי אני, "יש עוד משהו, גילית משהו חדש בדרך."
"כן." הסכים, "אני גם יודע באיזה תחום תתרחש פריצת הדרך."
המחקר שלי החל להתכנס. עתה היה ידוע לי בדיוק מה אני רוצה להוכיח: קפיצות מחשבתיות נעשות במרווחים שאפשר לצפותם מראש. יוחאי פיתח יותר את הנוסחה ושיקלל פרמטרים נוספים כמו יציבות האוכלוסייה, גודלה ואפילו התחשבות קטנה באופי המשטר הנהוג בכל מדינה. הנוסחה הלכה והסתבכה אבל בכל פעם התוצאה הראתה סיכוי של תשעים ושמונה אחוזים לפריצת דרך בשנה הבאה. באחד הימים ביקש ממני יוחאי להגיע למעבדתו.
"יש משהו שכדאי שתראה." אמר ולא הוסיף. אמרתי שאבוא למחרת.
"זו אחת מתוצאות המחקר שלי." אמר אחרי שסיים להציג בקצרה את המעבדה בה עבד.
על השולחן עמדה קוביית עץ קטנה. יוחאי הפעיל מכשיר במקום אחר בחדר והקובייה החלה להיעלם. ברגע מסוים, ראיתי את הקובייה בשני מקומות שונים על השולחן, אחת הולכת ונעלמת והשנייה הולכת ומתמלאת.
"זו לא אחיזת עיניים." אמרתי ברצינות.
יוחאי נענע בראשו. בכלל, הוא קימץ מאוד במילים בחודשים האחרונים ועבודתו עשתה אותו רציני יותר מכל אדם אחר שהכרתי. מעולם לא ראיתי שינוי קיצוני כזה באדם. אפילו את שיערו כבר לא טרח לגזוז ועתה צמחו תלתלי פרא שחורים מעל פרצופו החיוור.
"טלפורטציה?" שאלתי, "ממש כמו בסרטים?"
"כן," אמר, "אלא שזה רק קצה הקרחון. אתה זוכר שאמרתי לך מה התחום בו תתבצע פריצת הדרך?"
"בטח, משהו עם תיאוריה מאוחדת של שדות, לא?"
"אה הא," הנהן, "תורת השדה המאוחד. אמרת אז שזה לא אומר לך הרבה ואני גם יכול להבין מדוע. כיום זה לא אומר הרבה לרוב האנשים. אבל עכשיו ראית את אחד היישומים המעשיים." הוא עצר, כאילו ציפה שאני אומר משהו ואז הבנתי.
"אבל לא לשם כך הבאת אותי לכאן."
"נכון, ישנה מסקנה נוספת הנובעת מהנוסחה שלך לקפיצות מחשבתיות."
התפלאתי. מה עוד יכול להיות מלבד העובדה המדהימה שאנו עומדים בפתחו של עידן חדש? האם ישנם פרמטרים חדשים שנכנסים במשוואה?
"ומהי?" חקרתי לבסוף.
"אני חושב שאתה כבר יודע. קראתי לך כי פרופסור נוימן שלך דיבר איתי. הוא קרא את הרשימות שלך ושאל אותי אם יש לו מקום להשתלב בעתיד במחקר פיסיקלי כלשהו."
"פרופסור נוימן? הוא באמת קורא כל מה שאני מעביר אליו? דומה היה שההתלהבות שלו הולכת ודועכת בחלוף הזמן."
"נסה לחשוב רגע – אני רוצה שזה יגיע ממך."
ניסיתי לאמץ את מוחי שוב ולנסות להיזכר מה היו הטיוטות האחרונות שהגשתי. פרופסור נוימן רוצה לזנוח את המחלקה לפסיכולוגיה? מה הוא הצליח להבין מרשימותיי שאני לא הצלחתי להבין בעצמי? ומדוע לא אמר לי דבר על כך? האם היה צריך לעשות לי תרגיל בפסיכולוגיה בפנותו ליוחאי? אז נזכרתי שיוחאי אמר משהו בתחילת הדרך, על כך שהנוסחה היא סדרה מתכנסת אז שאלתי אותו, "מה הכוונה בטור חזקות מתכנס?"
"זה אומר, מבחינה מעשית במקרה שלנו, שיש סוף לסדרה. היא נגמרת במספר מסוים למרות שמתמטית היא נמשכת עד אינסוף."
"והמספר הזה," המשכתי את דבריו, "ההסתברות הזו, כפי שאתה קורא לה, הסדרה כולה מגיעה לקיצה..." התקשיתי להגות את המילים, יוחאי הניד בראשו בנסותו לעודד אותי, "ממש, ממש עכשיו." עתה כבר כמעט לחשתי.
"המחקרים שלנו הגיעו לבסוף לאותה נקודה בדיוק. שיתוף הפעולה שדיברנו עליו בתחילת הדרך בא לידי ביטוי בתוצאות של שנינו, אני פשוט ניתחתי את התוצאות קצת לפניך. אם היית מגיע לשלב הסקת המסקנות הסופי במחקרך היית לבטח מגיע לאותה מסקנה מנקודת ראיה של מדע הפסיכולוגיה. פרופסור נוימן הבין זאת מייד ובשל כך פנה אלי."
"אם כך," התעקשתי, "אתה טוען שההתקדמות האנושית תיעצר לאחר מכן?"
"בדיוק להיפך." הוא חייך והתחיל להסביר.
למחרת נפגשתי עם פרופסור נוימן. הוא הסביר לי שתמיד ידע שמקומו עם הפיסיקאים ושישנם תחומים מאוד דומים בשני העולמות. הפסיכולוגיה לא מתה, הוא הסביר, אלא שתהיה כזו התעניינות עצומה בפיסיקה בעשורים הקרובים, עד שמחלקות הפסיכולוגיה בכל העולם יעברו צמצום ניכר: המחקרים הפיסיקליים, כך טען, ימשכו אליהם מומחים מכל התחומים בכדי להתמודד עם ההשלכות הכוללניות של הגילויים החדשים. אמרתי לו שאני מבין אותו ואשקול את המשך דרכי במחלקה גם כן. היה מיותר מצידו לומר שלמחקר שלי אין כל ערך עכשיו. אולי חזיתי במדויק מה עומד להתרחש, אך עשיתי זאת באיחור: הקפיצות הינן בלתי נמנעות. המחקר שלי הפך חסר כל ערך כיוון שתיאר מנגנון אבולוציוני שחדל להתקיים. בערב ניגשתי שוב לבקר את יוחאי. הוא שמח מאוד לקבל את פניי והציע שנשב בקפיטריה, במקום בו הכול החל.
"באיזה שלב ידעת שזה אתה?" שאלתי לאחר שהתיישבנו, לוגמים קפה מכוסות חד פעמיות.
"חשדתי בכך כבר בזמן שזיהיתי את התחום בו נדרשת פריצת דרך. הגעתי מהר מאוד למסקנה שלא זו בלבד שפריצת דרך זו נדרשת, אלא שזהו התחום היחיד בו חייבת להתבצע הפריצה. אתה מבין, כל שאר התחומים מתכנסים לתוך תחום זה של תיאוריה פיסיקלית מאוחדת, כזו שתסביר את כל התופעות הסובבות אותנו."
"ומה עכשיו? סדרה חדשה? התקדמות הידע האנושי בצורה אחרת?"
"באמת שאינני יודע," יוחאי משך בכתפיו, "לדעתי ישנה עבודה רבה שעלינו לבצע בכדי ליישם את כל התובנות הנובעות מכך. תהיה זו התקדמות איטית, אך בטוחה. בתיאוריה היקום כולו מונח בכף ידנו, אולם למעשה אנחנו בתחילתה של דרך ארוכה מאוד."
את עבודת הדוקטורט שלי, כמובן שמעולם לא הגשתי. היום אני יכול רק לספר שהכרתי אדם אחד מיוחד. אחד מתוך שלוש דמויות מרכזיות שעיצבו את מדע הפיסיקה: אייזיק ניוטון, אלברט איינשטיין, יוחאי בר-נתן. שלוש הקפיצות הללו הביאו את המין האנושי אל ההבנה הגבוהה ביותר האפשרית של היקום ככלל. אני כאמור נטשתי לחלוטין את התחום בו עסקתי ועתה אני שוב בנקודת ההתחלה. היסטוריון מתחיל. אולי יום אחד אזכה להכרה כלשהי על מחקר כזה או אחר שאבצע, אך תמיד תנקר במוחי אותה הצלחה אדירה, בדיעבד כישלון מהדהד, אותו מחקר שהיה אמור להיות גולת הכותרת של הקריירה שלי, שהפך מייד עם סיומו ללא רלוונטי.
