אורן גרצמן - אתר יצירות - חושב-כותב
מקום לכולם תחת השמש
אין ספק.
הנהנתי לעצמי בדרכי אל טיפול הגדרת המרחב השנתי. אומרים שבקצב בנוכחי של גידול האוכלוסין נוכל לעבור זאת רק פעם בשנתיים ובהמשך אולי לעולם לא. לא בתקופת חיי כנראה. יעברו עוד כמה דורות לפני שהמצב יגיע לשלמות כזו. ארבע אחר הצהרים והטיפול שלי מתוזמן לחמש. נכנסתי לבית קפה קטן בינתיים, סתם להעביר את הזמן.
"היי נדב, מה אתה עושה כאן?" סימן את המעבר מן הרחוב הסואן לבית הקפה ההומה.
מימיני, ליד אחד השולחנות, נופף לי יהושוע ממקום מושבו. ניגשתי אליו מייד.
"אין צורך להודיע לכולם שהגעתי, יושי." הוא משום מה התעקש שכולם יקראו לו כך. קצר יותר ותופס פחות מקום. אולי תופעת לוואי של טיפולי המרחב.
"בדיוק פספסת את שתי הבחורות הכי מהממות שאי פעם ראית!", הוא פשוט קרן מאושר.
"אהא...", פלטתי בחוסר עניין והמשכתי, "אז מה אתה עושה פה?"
"אתה לא מאמין לי? תבוא איתי בשבת בערב ואני אכיר לך אותן."
"עם או בלי טל?" גיחכתי.
"אתם עדיין יחד?"
"כן, מה יש כאן להזמין בכלל?"
"יש להם קוקטילים משגעים, אומרים שחלקם לא כל כך חוקיים כי הם גורמים לך להרגיש גדול." עיניו הקטנות התכווצו עוד יותר ותנועותיו הסגירו את העובדה שהוא כבר ניסה אחד מאלו. "אני מנסה להתחמק מהטיפול כבר שבועיים," הוא המשיך, "אחרי ששתית אחד מאלו אתה לא רוצה להרגיש קטן שוב."
"התחלת כבר ללכת מכות?"
"מה? למה? אני לא בנאדם עצבני."
"לטיפולים האלו יש משמעות, יושי. אם כולם היו מתחמקים היה כאן כאוס אמיתי."
"נו נדב, אתה באמת מאמין לכל השטויות האלו? זה בחינם ממילא אז כולם עושים את זה... אבל מי באמת יודע איך זה עובד? אתה למדת פעם פסיכולוגיה מרחבית?"
"לא, אבל קראתי כמה מאמרים בנושא."
"אז גם אני קראתי. בוא אליי היום בסביבות תשע. אני אראה לך כמה דברים שאולי ישנו את דעתך."
"אוקיי, אבל אני מביא גם את טל כך שתצטרך לשכנע גם אותה."
יושי משך בכתפיו וסימן למלצרית להביא לו עוד משקה.
"איזהו עשיר? השמח בחלקו." קיבלה המרפאה את פניי בכרזה אחת מתוך עשרות שהיו פזורות במסדרונות. הכנסתי את כרטיס הטיפולים שלי אל החריץ המיועד. אור ירוק נדלק מעל המעלית הנכונה וקול מלאכותי הכריז שעלי לגשת לטיפול בקומה רביעית, חדר 23. הכרטיס יוחזר לי ביציאה כנגד אישור גמר טיפול תקני.
פסיכולוגית צעירה למדי קיבלה אותי בחדר המיועד. כרגיל היא שאלה האם אני מסוגל לעבור למצב היפנוטי בעצמי או שאני צריך את עזרתה. הם היו מחויבים לשאול זאת למרות שרק אחוז מזערי מהאוכלוסייה לא למד את התהליך. הצצתי בשעוני. חמש בדיוק. נכנסתי למצב היפנוטי בכוחות עצמי.
התעוררתי.
תמיד זה נראה כאילו חלפה לה רק שנייה אחת. השעה הייתה שש וחצי. יצאתי כלעומת שבאתי. שוב אותה תחושה לאחר טיפול שהכל פתאום נראה גדול יותר, ואני מרגיש קטן יותר. המסדרונות נראו ממש מרווחים פתאום. אין צורך לריב עם אף אחד על מקום.
"... ואז יישמנו את זה על הפלשתינאים ולכאורה כולם חיים כאן בשקט."
אני וטל נכנסנו בדיוק כשיושי סיים את דבריו. מסתבר שלא רק אנחנו היינו מוזמנים. האיחור שלנו כבר מזמן הפך ללא אופנתי אבל יושי העמיד פנים שהיינו שם כל הזמן והקשבנו לכל מילה שאמר. נופפתי לו לשלום והוא ניגש אלינו.
"זה בגללי." מיהרה טל לצאת להגנתי.
"ניסיון יפה, אבל אני יודע שנדב אשם תמיד באיחורים שלכם."
טל הסמיקה מייד וזכתה בנשיקת תודה ממני. יושי אמר, "לפני שאתם מתחילים להימרח כאן יש לי משהו קטן להראות לכם."
"ההוכחה שלך שהעולם דפוק?" גיחכתי וטל תקעה בי מרפק בתגובה. החזרתי לה מבט של מה-עשיתי-? היא התעלמה ופנתה ליושי, "נדב אמר לי שאתה יודע משהו שאנחנו לא... אז מה יש לך לחדש לנו?"
יושי חייך בניצחון והוביל אותנו לחדרו, משאיר את כל השאר לברבר בסלון הקטן של דירתו. הוא סגר את הדלת וניגש למחשב. על המסך הופיעה תמונה מוזרה.
"יש לכם מושג מה זה?" שאל מייד.
"לא." ענינו יחדיו. הסמל המוזר המשיך לרצד על המסך. משהו בו בכל זאת נראה מוכר.
"קוראים לזה צלב קרס."
"טוב." אמרתי, "ומה זה אומר לנו בדיוק?"
יושי הורה לנו על מיטתו ואמר, "שבו, אני אסביר."
טל הייתה מרותקת למסך עדיין. האם היא מכירה את הסמל ולא אומרת כלום?
"זה נוראי!" אמרה לפתע. אני ויושי הבטנו בה בפליאה, "הסמל הזה פשוט נוראי. מי יכול היה ליצור מפלצת כזו? אפילו באומנויות עתיקות לא נתקלתי בדבר כזה."
"למה את מתכוונת, טל?" חקר יושי.
"אתם לא רואים? הקומפוזיציה הזאת..." שוב היא מתחילה עם הניתוחים האומנותיים שלה, חשבתי. היא הביטה בי בכעס. תשתוק! אמר מבטה והמילים המשיכו לזרום, "ראו כיצד הזרועות האלו נשלחות לכל עבר, גורפות ואוספות אליהן הכל. זה נראה ממש ברברי. בטח ממצאים חדשים על האדם הקדמון, נכון ?"
יושי צחק בעצבנות ואמר מייד, "לא. זהו סמלם של הנאצים. גרמניה פתחה במלחמת העולם השנייה בהנהגתם."
"השנייה?" שאלה טל. גם אני לא הבנתי והוספתי, "נאצים? זו מילה בגרמנית?"
"כן נדב," אמר יושי ואז פנה לטל, "הראשונה פרצה כעשרים וחמש שנה קודם לכן. גם היא באשמת גרמניה."
"מלחמת עולם אתה אומר?"
"כן."
"ואף אחד לא שמע עליה..." השלימה טל בשילוב ידיים על חזה.
יושי זע באי נוחות.
"תשמעו," הוא אמר, "יש דברים שלא רוצים שאנחנו נדע. אתם לא יודעים כמה דברים חדשים מגלים כשדוחים את טיפול הגדרת המרחב."
"אבל זה כל כך אנוכי מצדך!" טל האדימה במקצת. היא הפנתה אצבע מאשימה כלפי יושי והמשיכה, "איך נוכל כולנו לחיות בשלום אם כל אחד ירצה יותר מרחב ממה שבאמת קיים? אתה לא מבין את החשיבות של הטיפולים האלו?"
"אני מבין לגמרי, ואולי זה קצת אנוכי מצדי, אבל ישנם דברים שפשוט מסקרנים אותי יותר מדי. אני חייב לדעת מה עוד מסתירים מאתנו ומדוע עושים זאת בכלל. לפי מה שקראתי מלחמת העולם השנייה פרצה בשנת 1939. מישהו מכם זוכר מה קרה באותה שנה?"
היסטוריה מעולם לא הייתה הצד החזק שלי או של טל כך ששנינו נשארנו שותקים. טל אמרה לבסוף, "נו באמת יושי, זה היה לפני יותר ממאתיים שנה... כנראה ששום דבר חשוב לא קרה אז."
"בדיוק!" הוא קבע, "זה בדיוק מה שקרה - שום דבר. יש שמות של נשיאים וראשי ממשלות מאותן שנים אבל שום אזכור של מאורע מיוחד כלשהו."
"ועכשיו אתה תאמר לנו מה אתה יודע ואנחנו לא, נכון?"
יושי הנהן קצרות.
"אתם בטח לא יודעים מה היה התירוץ של הנאצים לפתוח במלחמת העולם השנייה."
"ברור שלא!" שנינו הבטנו בו בדרישה להפסיק עם הדרמטיות.
"טוב - זה פשוט מאוד - הם טענו שדרוש להם מרחב מחיה לצורך התפשטות הגזע הארי. כך הם כינו את עצמם. גרמני טהור הוא בן הגזע הארי. הם סיפחו את אוסטריה וכבשו את פולין במלחמת בזק. צבאם החל לנוע מזרחה לכיוון רוסיה ומערבה בדרך לבריטניה. לבסוף האמריקנים התערבו והרוסים התעשתו ושניהם יחד מחצו את הצבא הנאצי וכבשו את גרמניה."
"וואו," אמרתי, "זה חתיכת סיפור יושי. מאיפה השגת את כל המידע הזה?"
...וכאן החל הספק. זה לא שהחיים שלנו הם אידיליה אחת גדולה, אבל באופן כללי הייתי די מרוצה, וכך גם כולם מסביבי... אך מדוע להקדים את המאוחר? מה שקרה לפני כן לא שונה בהרבה ממה שיקרה לאחר מכן: טיפולי הגדרת המרחב מחסנים את כולנו בפני השפעות לא רצויות כאלו. אז אפשר להתחיל ולהבין על מה בעצם הייתה כל המהומה. ישנה סיבה טובה מאוד לכפייה הזו. כל בר דעת יאמר לך את זה. תמיד יהיו כאלו שמתחמקים, אך הם לא ישפיעו על הכלל. כל פועל זבל פשוט נדרש להציג תעודה תקפה המעידה על טיפול הגדרת המרחב האחרון שעבר. יושי ושכמותו לא היוו מעולם סכנה לשיטה הזו. הספק, עדיין, החל מכרסם...
"התחלתי להתעניין בהיסטוריה מחתרתית." הוא אמר.
אני וטל הסתכלנו בו במבט מוזר. טל אמרה, "ואתה מצפה שנאמין לכל הקונספירציות שמנסים למכור שם? כבר מזמן ראינו שאין כל שחר בטענות שההיסטוריה המחתרתית מעלה. מדוע לטחון מים שוב?"
יושי קם ממקומו ללא אומר. הוא יצא מהחדר וחזר כעבור רגע עם חבילה קטנה בידו.
"זו ההוכחה לכך." אמר בשקט.
"מה זה בדיוק?"
"תקציר של ההיסטוריה האנושית כפי שנכתבה על ידי אדם שחזה את מה שאנו חווים כאן על בשרנו. זהו עותק אחד מתוך מאה שעובר בהשאלה ברחבי העולם. אפשר לאמת בדייקנות את התאריך בו הוא נכתב."
יושי הסביר שאותו אדם היה אמן ידוע באותה תקופה. לפני שהנהיגו את טיפולי המרחב התקופתיים. הוא טען אז שייאלצו לכתוב מחדש את ההיסטוריה בכדי להנהיג את השיטה. בכדי שלא תישכח האמת הוא דחס מאות אלפי עמודים בכתב לתוך שבב זיכרון אותו הכניס ביחד עם חומר רדיואקטיבי לתוך יציקת פלדה. על יציקת הפלדה נרשם כיצד אפשר לקרוא את המידע. החומר הרדיואקטיבי בו נעשה שימוש בכל עותק נקבר גם בתוך פסלי אבן סביבתיים שאותו אמן טרח לשים מסביב לגלובוס. מדידת רמת הפעילות של החומר הרדיואקטיבי בפסלים השונים ובכל עותק ועותק תהיה זהה ותאמת את זמן כתיבת המסמך, היות וזמן הצבת הפסלים היה דבר שלא נמחק מדפי ההיסטוריה: אלו הוצבו לאחר החלטת האומות המאוחדות על יישום גלובלי של טיפולי הגדרת המרחב.
"אתם מבינים?" שאל יושי, "הוא אפילו לא ניסה להסתיר את השימוש בחומר הרדיואקטיבי. הוא טען שכך יוכלו לאמת את גיל הפסלים לאורך תקופה של מאות שנים כך שדאגו לשמור תיעוד של רמת הקרינה של החומרים באוניברסיטאות בכל רחבי העולם. אתם יכולים ללכת ולבדוק זאת בעצמכם." אני וטל עמדנו פעורי פה מולו. אני לא ידעתי מה לומר באותו רגע. אלפי שאלות התרוצצו במוחי ולא ידעתי מה לשאול קודם. הבטתי בטל והיא בי. שנינו נמצאים באותו מצב. מאמינים אך לא מבינים. יושי אמר שמוטב לנו לישון על זה בלילה ולדבר אתו מחר.
בכדי לשלוט בידע עליך להחזיק בו. זו הייתה המחשבה הראשונה שצצה במוחי בבוקר למחרת. מישהו, אם כן, מחזיק בידע האמיתי אבל מסרב לחלוק אותו עם כל האוכלוסייה. למען האמת, לא כל כך אכפת לי מה קרה או לא קרה לפני כמה מאות שנים, אפילו מה שקרה לפני שנים בודדות לא כל כך מעניין אותי. מעניין לדעת מדוע יש צורך להסתיר את הידע הזה... יושי כנראה חושב שהוא יודע את התשובה ואמרנו שנדבר היום שוב בקשר לנושא.
"מרחב מחיה - טוב ליהודים?" יושי שאל אותי לאחר שיחת חולין קצרה.
"כל אחד זקוק למרחב מחיה. זה טוב לכל אחד, לא רק ליהודים." עניתי בדקלום שורות מספרי הלימוד.
"טוב, זאת הצהרה קצת כללית. פעם היו כאן שני עמים, ישראלים ופלשטינאים שנלחמו על אותה אדמה. לא תמיד היה המצב כך. פעם היו אלו ששלטו בשטח ופעם האחרים."
הרהרתי בדבר לרגע. גם היום ישנם פלשתינאים ויהודים על אותו שטח. האוכלוסיות מעורבות. אבל אין מחלוקת על השטח. כל אחד מרוצה מהמרחב שהוקצה לו. זה היה חלק מטיפול הגדרת המרחב. האם יושי לא השכיל להבין זאת עד עתה?
"אני מבין על מה אתה חושב, נדב. אני מסכים אתך - כל אחד צריך להיות מרוצה מהמרחב שלו הוא, אבל לפעמים צריך לחשוב עלינו כמו על חיידקים."
"חיידקים? רק בגלל שאנחנו מתרבים? זו אנלוגיה קצת מרחיקת לכת לא?"
"למען האמת זוהי אנלוגיה מאוד מדויקת במובנים מסוימים. העובדה שאנחנו יותר מורכבים מחיידקים או חיים יותר זמן מחיידקים לא עושה אותנו שונים מהם בכל מה שקשור לטיפול במרחב המחיה שלנו."
"אבל היקום כולו - גם הוא סופי כמו כדור הארץ, לא?"
"את זה," טען נחרצות, "אף אחד עדיין לא יכול לומר בוודאות."
"אבל אנחנו בכל זאת," חזרתי לנושא הקודם, "יותר אינטליגנטים מחיידקים."
"אם כן אתה מבין את הברירות שעומדות בפנינו."
"לא בדיוק ברירות מכיוון שאני ואתה לא יכולים להחליט שום דבר כרגע שיכול להשפיע על כלל המין האנושי."
"וכאן בדיוק אנחנו דומים לחיידקים!"
דממה השתררה בחדרו של יושי. המולת הרחוב נשמעה היטב לפתע. מעולם לא שמתי לב לכך שתמיד ישנם קולות מהרחוב. תמיד ישנם אנשים בחוץ - ביום או בלילה - ולכולם יש מקום, כולם חיים בשלום אחד עם השני. מעולם זה לא נראה לי מוזר. מעולם - עד לרגע זה.
"אז מי באמת מקבל את ההחלטות?" שאלתי את עצמי יותר מאשר את יושי.
"יפה. נגעת בנקודה חשובה." פניו של יושי אורו לפתע. הוא המשיך ואמר, "בכדי לקבל החלטות אתה צריך שיהיה בידך את כל המידע הדרוש. אבל מידע דרוש הוא מושג יחסי. מה אם באמת אף אחד לא יודע את האמת? אפילו הממשלות לא יודעות... אולי כל העיסוק המחתרתי הזה בהיסטוריה אלטרנטיבית לא מדאיג אף אחד מפני שאף אחד, ממש אף אחד בעולם כולו, לא יודע מה באמת קרה לפני הנהגת טיפולי המרחב?"
נשענתי לאחור בכיסא, לוקח אוויר לריאותיי. עצמתי את עיניי לרגע - מהרהר. יושי הביט בי בעיניים גדולות, מחכה לתשובה. אינני יודע מדוע הוא העריך כל כך את דעתי בנושא הזה. אנחנו אמנם מכירים אחד את השני מאז שהיינו ילדים, אבל מבחינה מקצועית אני לא מבין גדול בתחום הזה.
"אתה טוען," התחלתי לאיטי, "שבעצם למקבלי ההחלטות אין את כל המידע האמיתי מצד אחד, אך כל המידע הדרוש מצד שני. כלומר אפשר להמשיך ולנהל את העולם על סמך המידע החסר הזה, גם אם ישנו קומץ של אנשים בעולם שלכאורה יודעים את האמת."
"האמת היא מה שאתה מאמין בו להיות האמת." קבע.
"בוא נצא החוצה לרגע." אמרתי ותוך רגע קט מצאנו את עצמנו מהלכים במורד הרחוב. האנשים לפתע נראו שונים כל כך, בורים כל כך. האם ייתכן שכך גידלו אותנו? מבלי לדעת את המורשת האמיתי שהנחילו לנו אבותינו, נוראה ככל שתהיה?
"אם כן," המשכתי את שיחתנו, "מקבלי ההחלטות מאמינים באמת ובתמים באותם דברים שכולם מאמינים בהם. האינרציה של התהליך לא גוועת עדיין. אין חשד בדרגים הגבוהים ביחס לאמיתות של עובדות היסטוריות."
"נכון," אמר יושי, "אבל עדיין נשארה לנו שאלה אחת ללא תשובה."
"מדוע להסתיר את ההיסטוריה האמיתית?" השלמתי אותו.
יושי הנהן.
טל קפצה עליי ברגע שנכנסתי לדירה, מנשקת ומחבקת.
"מה קרה?" שאלתי אותה מתוך סבך תשומת הלב הפתאומית שנפלה עליי.
היא נשקה לי פעם אחת נוספת ואמרה, "מישהי פנתה אליי בנושא הזה גם כן. ההיסטוריה האלטרנטיבית. זה מתחיל לצבור תאוצה, נדב."
"מישהי שאני מכיר?"
"לא, חברת ילדות. מזמן נותק הקשר בינינו, נפגשנו במקרה היום ברחוב. היא אומרת שיש לה את אחד העותקים של הספר האסור. כך היא קוראת לזה למרות שאף אחד לא אוסר עליה לקרוא אותו."
סגרתי את הדלת מאחוריי בכדי שלא יישמעו את השיחה שלנו בכל הבניין. נכנסתי לסלון והתיישבתי, טל לידי, חצי פונה אליי. היא המשיכה ואמרה, "דיברנו על זה היום במשך משהו כמו שלוש שעות באיזה בית קפה פינתי. היא לא מכירה את יושי דרך אגב."
"צירוף מקרים." אמרתי.
"כנראה שזה באמת כך," היא אמרה, "אבל לשמוע על זה משני מקורות שונים תוך זמן כל כך קצר יכול להעיד גם על ההתפשטות המהירה של המידע."
"טוב, אין צנזורה על הרשת. כל אחד יכול לכתוב מה שבא לו. אם הממשלה הייתה מתחילה לבדוק כל שביב מידע ברשת היינו כולנו עובדי מדינה ובזמן הפנוי עוסקים בחקלאות."
טל גיחכה ואמרה, "אל תהיה ציני, נדב. תחשוב על ההשלכות של זה."
"לא," אמרתי בעוד טל קמה ממקומה לצדי והצביעה על הקומקום. הנהנתי והיא מילאה בו מים לשנינו. המשכתי, "יש שאלה יותר חשובה שצריך לשאול..."
"מדוע להסתיר את ההיסטוריה האמיתית?" השלימה טל את דבריי והמשיכה, "גם אני ושיר הגענו לאותה מסקנה בשיחתנו היום."
הנהנתי.
"ובכן, מה דעתך?" שאלתי לאחר כמה שניות של שתיקה. טל הרהרה לרגע בדבר, מחכה שהמים בקומקום ירתחו. היא עשתה לשנינו תה צמחים, הביאה כמה עוגיות וחזרה להתיישב על ידי. היא לגמה לגימה אחת, מגלגלת מעט את עיניה ואמרה, "אני חושבת שזה היה נחוץ בהתחלה, כשהטיפול לא היה משוכלל כל כך. פחדו שאנשים יקבלו רעיונות מוזרים בקשר להגדלת מרחב המחיה שלהם, פחדו שההיסטוריה תחזור על עצמה."
"אבל ההיסטוריה חוזרת על עצמה בדרך זו או אחרת ולכן..." זה הכה בי. קפצתי קדימה למשך שבריר שנייה ונעצרתי. נשארתי משותק למשך כמה רגעים.
"נדב, אתה בסדר?" טל נופפה בידה מול עיניי.
"אני בסדר." אמרתי, עדיין בוהה באוויר. לאט, לאט התרפו שריריי וחזרתי להישען לאחור בספה. לקחתי לגימה קלה מכוס התה שלי.
"זה לא משנה." אמרתי.
"מה לא משנה?"
"ההיסטוריה תחזור על עצמה בין אם נדע ובין אם לא נדע מה באמת קרה. אם אנחנו יודעים מה קרה יש סכנה שנחקה את ההיסטוריה. אם אנחנו לא יודעים מה קרה יש סכנה שנעשה משהו שכבר נעשה מבלי לדעת זאת בכלל. איזו אפשרות עדיפה?"
"כנראה שבתחילה חשבו שאי ידיעה יביא גם לאי חזרה על ההיסטוריה."
"בדיוק! אמונה עיוורת ביעילות טיפולי הגדרת המרחב." הסכמתי איתה.
"אז לאן אנחנו ממשיכים מכאן?"
למחרת ישבנו שלושתנו שוב בדירתו של יושי. הפתרון היה ברור לי עוד באותו הלילה. יהיה צורך להודיע לכל אלו שמכירים את ההיסטוריה האלטרנטיבית. אם זה יצליח נוכל כולנו להיות עשירים מאוד, אולי אפילו לקנות לעצמנו קצת יותר מרחב... יושי הנהן בזמן שהסברתי לו את הדברים.
"אין ספק - אתה צודק, נדב."
"אנחנו חייבים להביא זאת לידיעת כולם." טל אמרה.
אני המשכתי, "הקולנוע הוא אמצעי מושלם מהבחינה הזו. אנשים מתחילים עכשיו להתעניין שוב בסרטים ישנים. זוהי אופנה שבאה והולכת. אז נספר את ההיסטוריה דרך האופנה."
יושי אמר שהוא מכיר כמה אנשים שלומדים קולנוע כרגע. הם יוכלו לעזור לנו. התסריטים יהיו לקוחים היישר מתוך ספרי ההיסטוריה הגנוזים. אז מה אם כולם יחשבו שהכל בדוי? לפחות הם ידעו אילו אפשרויות עומדות בפני המין האנושי. ההיסטוריה האנושית היא קומדיה אחת גדולה, כך שאולי, אם נצליח לגרום לאנשים לגחך על הטיפשות שלנו עצמנו, נקטין את הסיכוי שההיסטוריה תחזור על עצמה שוב ושוב.
עוד באותו הלילה ישבנו שלושתנו לכתוב את התסריטים הראשונים. זה יצא כל כך מצחיק עד שהיינו בטוחים שאף אחד לא ירצה לחקות במציאות את מה שיראה בקולנוע. עדיין... ישנן תמיד השאלות הקטנות שיישארו בראשי לעד. כנראה שלא אמצא להן מענה בתקופת חיי: כמה זמן ניתן יהיה לסמוך על מצגות שווא כאלו? האם אנחנו חכמים יותר ממושבת חיידקים פשוטה? האם לנצח יהיה מקום לכולם תחת השמש? אידיליה של ממש...
אני בספק.
